אבו גוש והרי יהודה


לילה ויום באבו גוש

״פעם בשנה, צאו למקום שלא הייתם בו מעולם בעבר,״ המליץ הדלאי למה – שידע מן הסתם מדוע ולמה – ואני תהיתי מה הוא היה ממליץ לנו לעשות עכשיו כשהשמים סגורים. מה יהיה על חדוות הגילוי והריגוש, חדוות הסקרנות, חדוות המפגש עם מקום זר ותרבות אחרת, חדוות השיחות עם מקומיים, מה יהיה על חדוות החשיפה לאוכל ומאכלים חדשים, לחדוות המראות והתחושות, לסמטאות, לבתי הקפה הזרים? האם כל אלו ייתכנו גם בגבולות הארץ? האם כל אלו שרירים וקיימים בגבולות המאה מטר שלנו? האם שבוע באילת או יומיים ברמת הגולן יספקו את הריגוש ואת תחושת היציאה להרפתקה חדשה? ועד מתי? בשלב כלשהו גם עין שכשוכית, שביל המדמנות ועמק הזרזיפים ימצו עצמם. ולא איני מכנה אותם כך מחמת זלזול. אני אוהבת את הארץ ומתרגשת מנופיה, אבל אני ריאלית. זה יפה אבל זה על יד. זה על יד כי לא שומרים כאן על ניקיון והרשויות לא מקפידות לטפח ואם אין מדובר בשמורת טבע שהכניסה אליה עולה כסף המקום הופך למזבלה. כי ההבטחות הרומנטיות למעיינות ובוסתנים נותרות לעתים קרובות על הנייר. אם נוסיף לכך את מזג האוויר הבלתי אנושי בקיץ, שהופך את המזגן הביתי לפסגת השאיפות ואת נופי הארץ הצהובים והחרוכים מה הפלא שיש בנו כמיהה לירוק ולרענן שמעבר לים. 

במקביל לתחושת הנכאים החלטתי לא לתת לדכדוך להשתלט עליי. בהינתן שטיסות אינן דבר אפשרי הן הפסיקו באחת להיות נחשקות עבורי. פתאום כל שלולית וכל תצפית הופכת מחוז כיסופים. הרשתות החברתיות גדושות בהצעות נפלאות לטיולים בארץ וכל צילום מתחרה עם חברו על התואר ״ממש כמו בחו״ל״, "ממש טוסקנה/ פרובנס", או "ממש אירופה". והתמונות יש להודות יפות ומלהיבות ועושות לי חשק בדיוק כמו התמונות מחו״ל מהעידן הקודם. כבר צברתי רשימת משאלות שמתארכת והולכת. 

אי לכך ובהתאם לזאת: אם פוליטיקה היא אמנות האפשר, אז תיירות בימי קורונה היא אמנות ה״זה מה יש ועם זה ננצח.״ ועם מה שיש עדיין אפשר לחלום, לתכנן, לארוז מזוודה, לישון בעיר אחרת, במיטה זרה, להתרגש ולצאת בארץ למקומות שלא הייתי בהם מעולם. לשחזר ולו במשהו את התחושות, למלא את הצורך לראות מראות חדשים, אחרים או אם תרצו – לשבור את השגרה. המזוודה שלי ואני, שרק לפני חודש תהיתי בשאלת יחסינו לאן, יצאנו להרפקה חדשה.

בחרתי באזור הרי יהודה לא משום שלא הייתי בו מעולם, אלא משום שגיליתי בו  אתרים ומקומות רבים שטרם ביקרתי בהם. זהו אזור ירוק ומיוער, שופע מעיינות, נקודות תצפית, מנזרים ויקבים ונסיעה בדרכי נוף מפותלות כמו באירופה (כמעט). ביממה וחצי הספקנו אך מעט מכל השפע ונקודות העניין שיש כאן.

הטיול הפעם התקיים בציר שהחל בלטרון, המשיך דרך מושב נס הרים, נסיעה בדרך הנופית היפה של כביש 3866, עצירה לבראנץ׳ ב"בר בהר" ויציאה ממנו למסלול שביל שוסטר. המשכנו לסטף ומשם למקום הלינה ואזור הטיול של היום למחרת: אבו גוש והר הרוח. 

לטרון

מנזר לטרון או מנזר השתקנים, החולש על כרמים ושמתפרנס בין היתר מעשיית יין מהווה גם נקודת יציאה לטיולים. המנזר עצמו, כמו מנזרים רבים אחרים בארץ בימים אלה, סגור למבקרים. לצערנו, גם הגישה למסלולי הטיול חסומה, וכל שנותר הוא ליהנות מהנוף בדרך למנזר ומהכרמים.

מנזר לטרון
הנוף בדרך
פעם ייצא מפה קברנה מצוין

מה אפשר לעשות בסביבת לטרון

לטובת אלה שיגיעו בימים כתיקונם:

לטרון ושדות החמניות: עד תחילת-אמצע יוני אפשר ליהנות מפריחתן המשגעת.

איך מגיעים: אם נוסעים ללטרון מכיוון תל אביב (כביש 1) וממשיכים לכיוון מנזר לטרון, אך במקום לפנות אליו פונים ימינה ברמזור (לכיוון רמלה), רואים את השדה לאחר כ-200 מטרים מצד ימין. ממש מול מיני ישראל.

מסלול רגלי: מהמנזר אפשר לצאת למסלול הליכה רגלי  בן שני ק"מ, שיוצא מהחנייה עד אנדרטת חטיבה 7. החזרה באותה הדרך.

המבצר הצלבני: מעל מנזר לטרון, על ראש גבעה ישנו  מבצר צלבני עתיק. כדי להגיע למבצר מחנים את הרכב ברחבת החניה של המנזר וכ-50 מטר לפני שער המנזר ישנו שביל  בסימון כחול, שמוביל לראש הגבעה. המבצר הוקם בשנת 1132 כדי לשמור על השטח בין החוף לירושלים שהייתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. שם המבצר הוא Le Touron Des Chevaliers (שפירושו מגדל הפרשים). כתוצאה משיבוש השם נוצר השם הנוכחי – לטרון. במבצר ישבו בני המסדר הטמפלרי והוא עבר בקרבות השונים מידי ליד בין הצלבנים למוסלמים. בין המעורבים בקרבות היה ריצ'רד לב הארי שהוביל את מסע הצלב השלישי לארץ ישראל בשנת 1191 והשאיר את אנגליה לאחיו. (

פארק קנדה ועמק איילון: בכניסה לפארק מכיוון לטרון יש מפה עם פירוט האתרים בפארק. פארק קנדה הוא גן לאומי עם אתרי מים רבים, מעיינות, שרידי חקלאות עתיקה ובוסתנים רבים.

בר בהר - בית קפה ונקודת מוצא לטיולים

בר בהר הוא בית קפה הממוקם בצומת נס הרים. שווה להגיע אליו בזכות המיקום והנוף, בכל שעה משעות היום ובכל עונה. המקום עצמו הוא מרפסת ענקית, הטובלת בפריחה, בגפנים ובעצי הרימון. הנוף הפנורמי משקיף להרי יהודה.

בנוסף משמש המקום כמרכז מידע לטיולים באזור מטעם החברה להגנת הטבע. המידע מוצג על גבי לוחות והצוות תמיד שמח לעזור.

עצרנו בבר בהר לבראנץ' ויצאנו ממנו למסלול שנקרא שביל שוסטר. התפריט הוא כפרי-חלבי ובימי קורונה אין שירותי מלצרות. מזמינים בדלפק אחד ואוספים מדלפק שני עם הקריאה. ניתן לקבל את המנות ארוזות ולאכול אותן בשולחנות קק"ל ביער הצמוד.

איך מגיעים: מלטרון – להזין בוייז "בר בהר – חניון נחל קטלב". הדרך עוברת בכביש 3866 היפהפה.

שביל שוסטר ונחל קטלב

מי שמכיר אותי או מי שקורא אותי ודאי התוודע לסלידתי ממאמצים גופניים מיותרים ומן העובדה שאיני סוחבת בעלייה. ליתר דיוק: מעולם לא סחבתי בעלייה. ובכן, מה יכול להיות יותר ממפתה לשכמותי מלקרוא על שביל מעגלי קצר בנופי נחל קטלב עם נוף הרים פראי. רק קילומטר, מתאים גם לילדים. יש סיכוי שלא אשרוד את זה?

איני מכירה את שוסטר, נדבן ממיאמי שביקש להיות מונצח בדרך כלשהי, אבל מטרה אחת הוא השיג: הוא מונצח לנצח בתודעתי. לעומת זאת, אם כבר אינו בין החיים, אני לא בטוחה שהוא ממשיך לנוח על משכבו בשלום אחרי הברכות ששלחתי לו. שוסטר המסכן כלל לא אשם. זה אנחנו שטעינו ובמקום, כפי שהוסבר לנו, כעבור כ-600 מטר, במפגש השבילים אדום-שחור, לא טיפסנו חזרה לכיוון חניון בר בהר והמשכנו  לרדת את הוואדי העמוק והתלול.

בשלב כלשהו הרגשנו שאנו טועים. לירידה לא נראה סוף קרוב, הכביש נראה רחוק והעלייה אליו – תלולה ובלתי אפשרית גם לאנשי הכושר בינינו שדילגו על הסלעים כאיילות בכפכפים. התברר שצריך לעלות חזרה. עבורי – משימה בלתי אפשרית, אבל איזה אופציות עומדות בפניי? להזעיק יחידת חילוץ, לזחול יום שלם את הדרך חזרה או להמתין למותי בשמש הקופחת בלי מים?

סוף דבר: מצאנו דרך לא רשמית עם עלייה אכזרית אך קצרה  בסופה, שתעלה אותנו אל הכביש בנקודה לא ידועה. החברים שלנו חזרו בדרך הרגילה והגיעו לאסוף אותנו מנקודת הציון ששלחנו להם. בשארית כוחות, כשכל סלע לוהט כמוהו  ככורסה מפנקת עבורי – הגחנו מן התהום אל הכביש. אמנם בלי אבדות  בנפש, אבל עם אובדן זמן טיול יקר, ואני – יצא קלוני ברבים.

מסקנות ולקחים: תמיד לצאת עם הרבה מים – לא משנה מה אורך המסלול, ועדיף לעשות אותו בסתיו ובאביב. יפה יותר, פורח יותר ובעיקר – קריר יותר. אה, וכמובן, להשתדל לא לטעות.

כשהכל נראה עדיין אופטימי ומבטיח

הסטף וכביש 386

לאורך שנים יצא שמו של הסטף כפנינת טבע: מעיינות, בוסתנים, ערוגות ופלגי מים. ממש גן עדן ואכן כך הוא היה עת ביקרתי במקום לפני כשלוש שנים. הפעם המקום נראה מוזנח, לא מטופח, מלא פסולת מטיילים והעצוב מכל – הבריכות והמעיינות היו למדמנות. למרות השלטים המאירים עם  האיסור החמור לרחצה, עשרות צעירים קפצו למים, הן במעיין הסטף והן בעין ביכורה. פסולת ובקבוקי בירה צפו בתוך המים ובתוך כל אלה רחצו בני הנוער.

הסטף, כפי שנראה באותו יום גורם לך להתנער מאשליית חו"ל זה כאן.

מעיין הסטף
הדרך לטרסות ולבוסתנים

אבו גוש - מנזר, סמטאות ובתים עתיקים

בשעות אחר הצהריים כבר הרגשנו שובע מאירועי היום והרפתקאותיו. גם הרעב נתן אותותיו והסתמן שזה הזמן לנוע לאבו גוש. עצרנו ברחוב הראשי, במסעדת קראוון, אחת הגדולות והידועות בכפר. אחת המסעדות שאי אפשר היה למצוא בהן מקום בעידן הקודם. עצוב היה לראות מסעדה ריקה ולהיות הסועדים היחידים במקום. החומוס היה קר, אבל לא אמרנו מילה.

החאן של מייק – הדלת שמובילה לעולם אחר

החאן של מייק היה מקום הלינה שנבחר ואמור היה לשמש כמקום לינה בלבד. אמנם מיוחד ולא סטנדרטי, אבל עדיין רק "מקום להניח בו את הראש". הדברים השתנו ברגע שחצינו את סף הדלת ונכנסנו לעולמו הקסום של מייק. ויתרנו על כל התוכניות להמשך הערב: לא תצפית מהפסנתר ביער עמינדב ולא נסיעה לפסטיבל האורות בירושלים. הגענו לבית ערבי בן 400 שנה, שכל פינה בו מספרת סיפור, בעיקר את סיפורו של בעל הבית, מייק, היהודי היחיד באבו גוש, שבבעלותו בית ערבי רשום בטאבו. בבית הזה הסתירו את לוחמת הלח"י, גאולה כהן, שהייתה שדרנית ונרדפה על ידי הבריטים. אבו גוש היה הכפר הערבי היחיד במלחמת העצמאות ששמר על נייטראליות. לו הייתי גאולה כהן לא הייתי דואגת לרגע. העלייה לחאן של מייק כרוכה בשלוש עליות חדות בזווית של 45 מעלות – כפי שנפוץ ביישובים ערבים רבים. עליות שגורמות לך לא לציית לוויז כי הוא מבקש דבר בלתי אפשרי; עליות שהשאירו אותנו בלי נשימה ועם דופק מואץ.

שרון, אשתו של מייק, קיבלה אותנו ושאלה אם כבר אכלנו. אם לא, הציעה, אפשר לקנות קצת בשר אצל נאג'י, אכין סלט ונעשה על האש. הצטערנו להיות שבעים.

סיפור בריחתה של גאולה כהן ז"ל בסיועו של חבר הלח"י, השייח יוסף אבו גוש:

גאולה כהן  נעצרה וישבה בכלא הבריטי בבית לחם כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשה. כדי לצאת מהכלא היא הצליחה לשכנע את הבריטים שהיא חולה והיא הועברה לבית חולים בירושלים. כאן נכנסו לתמונה אנשי אבו גוש. שניים מתושבי הכפר הגיעו לבית החולים ויצרו מהומה של מריבה ביניהם. תוך כדי שהשוטרים הבריטים ניסו להפריד ביניהם, גאולה חמקה לבושה בשמלה ערבייה ובפנים מכוסות. השייח יוסף אבו גוש שפיקד על המבצע הסתיר אותה בביתו, שהיום הוא ביתו של מייק.

בכניסה לבית
בכניסה לבית
פינה בבית
מבט אל אזור המגורים של בעלי הבית
כניסה לאחד מחדרי האירוח
העלייה למרפסת
אחד החלונות בחדר
הנוף מפינת המטבח בחדר
המרפסת
הנוף מהמרפסת

הבית היפה והמעניין הזמין להישאר. להעביר ערב רגוע בשיחה עם חברים. עונת החתונות באבו גוש כעת. מבעד לחלונות הפתוחים שהזרימו אוויר קריר וצלול נשמעה מוזיקה מאחת השמחות, שהתערבבה עם קולות המואזין. היא לא הייתה  מחרישת אזניים. היא נשמעה ממרחק באופן שהיה משמח ונעים והפכה בסיומו של אותו יום לשיר הערש שלנו.

שיחות עם חברים וחתול הבית
לילה טוב

ויהי ערב ויהי בוקר. המשכנו לסרוק את כל שכיות החמדה בבית. מייק הצטרף ושמח להסביר: אלה הקרמיקות שהוא מצייר עליהן ואלה עבודות החרס שלו וגולת הכותרת – קיר של לוחות שנה אמנותיים מפרי צילומיו.

ישבנו איתו שעה ארוכה, בלי למהר לשום מקום ושמענו ממנו על אבו גוש ואת סיפור חייו המרתק עד שהסתיימו ההכנות לארוחת הבוקר.

קיר לוחות השנה

ארוחת הבוקר שמקבלים כאן היא מהטובות בארץ (ובעולם – כי מי יכין עבורכם דברים כאלה בחו"ל?). עשירה, מגוונת, מקורית, נדיבה, עשויה מצרכים טריים, מתובלת בנדיבות בשמן הזית שמייק מייצר בכפר קיש (כרם זיתים). הכל מוכן במקום במיוחד עבורנו: ציזיקי וסלט קפרזה – עגבניות ומוצרלה ובזיליקום טרי, סלט ירקות מושקע וחביתה בטעם אחר, פיסות פנקייק מטוגנות בעיטור נקטרינות ותותי עץ, גבינות וזיתים מעושנים – הכל נדחס בהנאה עם לחם מחמצת וחמאה.

לקינוח, עם האספרסו, התנסינו בריבות מיוחדות: למון קירד (מרמלדה שעשויה מיץ לימון, סוכר וחלמונים) וריבת זנגוויל.

סלט מכל טוב עם צנוברים ופיסטוקים בתיבול נפלא
חביתת כל טוב: בטטה, בצל סגול, פטריות, צנוברים ושאר ירקות
ציזיקי ולחם מחמצת
פיסות פנקייק עם נתחי נקטרינה ותותי עץ
הגזוזטרה לארוחות הבוקר
מוזלי: תאנים, נקטרינות, מנגו, דובדבנים ותותי עץ

להזמנת לינה בחאן של מייק באבו גוש – לחצו כאן

כמה עובדות על אבו גוש:

  • יש בה 7,000 תושבים. מתוכם – 200 יהודים ו-30 נוצרים. כל הנוצרים מתגוררים במנזרים במקום.
  • בני אבו גוש מתחתנים אך ורק בינם לבין עצמם והם סובלים מבעיות גנטיות כתוצאה מכך.
  • התושבים הראשונים הובאו לכאן מהקווקז על ידי העות'מנים כפועלי עבודה.
  • הבית של מייק היה ביתו של מוכתר הכפר והוא זה שהסתיר את גאולה כהן בביתו.
  • המסגד, אחד הגדולים בארץ, בעל ארבעת הצריחים כמקובל בקווקז, נבנה בסיוע ממשלת צ'צ'ניה מתוך רצון לחזק את הקשר בין תושבי אבו גוש למולדתם.
  • השם אבו גוש על שם החמולה הגדולה בכפר.

המנזר הבנדיקטי באבו גוש

המנזר הבנדיקטי, מבנה צלבני מרשים מהמאה ה-12 מנוהל על ידי האב אוליבייה, צרפתי מנורמנדי, ממשפחה חילונית שחשק בלימודי כמורה. פאדר אוליבייה הוא צרפתי חביב, שמדבר בלחש ושקולו נשמע בבירור רק בזכות האקוסטיקה יוצאת הדופן של המקום. פאדר אוליבייה הוא אישיות מוערכת, הוא בעל דרכון ישראלי ולא מעט קבוצות חיילים נשלחות אליו להרצאות מגוונות שמועברות בעברית משובחת.

מאות שנים עמד המנזר נטוש ומוזנח בשיממונו. במלחמת ששת הימים אף השתמשו בו כמחסה. רק לאחרונה שופץ והועבר למנזר הבנידיקטי. כיום חיים בו כ-20 נזירים ונזירות. רובם מצרפת. הנזירה מדלן, שהגיעה מגרמניה, הסבירה שכאן מצאה נזירים בעלי אג'נדה דומה לשלה: הרצון לכפר על חטאי העולם כלפי היהודים.

אבו גוש של בתי האבן העתיקים

אבו גוש משופעת סמטאות ציוריות ובתי אבן יפהפיים מהתקופה העות'מנית ואף קודם לכן. גרם המדרגות הזה שייך לביתה של סמר, תושבת אבו גוש, שביתה שימש לצילומי הסדרה "עבודה ערבית". סצנת השלכת הנעל המפורסמת התרחשה כאן. סמר עצמה מארחת בביתה הרצאות לקבוצות, מלוות בארוחה עם מיטב מעדני המטבח הערבי ממעשי ידיה. היא מתעקשת להראות לי את ביתה רחב הידיים ואת המטבח הענק הנוסף שמשמש לבישולים הגדולים.

אבו גוש
סמטה באבו גוש
אבו גוש
המדרגות המפורסמות מ"עבודה ערבית"
אבו גוש
הבית העות'מני של סמר

דרך נוף הר הרוח, יער יהדות פולין, נחל יתלה

דרך נוף הר הרוח

היה קשה מאוד להיפרד משולחן ארוחת הבוקר ומתחושת החופש, מהתחושה שלא חייבים למהר לשום מקום. אפילו השתעשענו ברצינות ברעיון להישאר לילה נוסף ולממש את הצעת ה"על האש" ולבקר בעוד כמה אתרים  שלא הספקנו, אבל התקבלה החלטה דמוקרטית ש-לא. נפרדנו לשלום ויצאנו לדרך.

בחלקו העליון של הכפר אבו גוש יש פנייה ימינה לכיוון נטף ומעלה החמישה. לאחר כמה מאות מטרים, בפנייה שמאלה לכיוון נטף נוסעים בדרך הנופית של הר הרוח. כשמגיעים לחניון קק"ל הדרך מתעקלת ימינה לחוות עזים שסגורה בשל המצב. אפשר להמשיך עם הדרך הנופית המיוערת והמתפלת דרך יער יהדות לפולין עד לאנדרטה ויציאה אל הכביש הראשי. או לעצור לפיקניק בחניון, לתצפית על הנוף או לעשות את מסלול נחל יתלה. כיום גשר הרכבת עובר בנחל ופוגע בנוף, אך עדיין שווה הליכה בשל פריסת היישובים הנגלים ממול: מעלה החמישה, יד השמונה, נווה אילן ואבו גוש. כאן הסתיים טיולנו.

מה לא הספקנו ולמה עוד נחזור:

  • כדי לאכול שוב את ארוחת הבוקר המופלאה בחאן של מייק.
  • כדי להשלים את הביקורים באבו גוש: במנזר ארון הברית (סגור) ובמנזר ארבעת הצריחים  שהיה עמוס בתפילות יום השישי. פרטים ומידע על האתרים בבלוג "חמושה בעדשה" של ניני אטלס: אז מה אם אני מעדיפה טחינה?
  • כדי לבקר ביישוב הר אדר הסמוך,  שהצמיח  בתי מידות ולהשקיף על הנוף ממגדל התצפית: מזרח ירושלים מצד אחד ומישור החוף מצד שני.
  • כדי לבקר בעין  רפא, כפר ערבי סמוך, לבקר במעיין ולנסות שתי מסעדות מיוחדות: רשטא ו-מג'דה.
  • כדי  לצאת לטיול שטח בתומקאר או בג'יפ בשביל המעיינות של רכס עמינדב. פרטים בחברת מצוק
  • כדי לבקר ביד קנדי ובתצפית הפסנתר על שם ארתור רובינשטיין
  • כדי לבקר ביקב אחד לפחות.
  • כדי לנסוע שוב בכביש 386, שהוא אחד הכבישים היפים בישראל, ושממנו ניתן לצאת למסלולי הליכה רגליים או ממונעים.
  • כדי לבקר בפארק קנדה.
  • כדי לבקר במנזר יוחנן במדבר (על כביש 386)

לסיכום מדד החו"ליות: 8 מתוך 10 בסולם הטוריסטית

8 בזכות:

חדוות השיחות עם המקומיים

חדוות הגילוי והריגוש

חדוות המראות והתחושות

חדוות התחושה שרק 30 שעות אבל מרגיש הרבה יותר

*שתי נקודות ירדו בגלל הסטף והחום הארץ ישראלי.

הצטרפו למנויי בלוג "הטוריסטית" וקבלו מדי פעם טיפ על יעד מגניב או מסלול שווה

Facebook Comments


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

15 מחשבות על “אבו גוש והרי יהודה