״פעם בשנה, צאו למקום שלא הייתם בו מעולם בעבר,״ המליץ הדלאי למה – שידע מן הסתם מדוע ולמה – ואני תהיתי מה הוא היה ממליץ לנו לעשות עכשיו כשהשמים סגורים. מה יהיה על חדוות הגילוי והריגוש, חדוות הסקרנות, חדוות המפגש עם מקום זר ותרבות אחרת, חדוות השיחות עם מקומיים, מה יהיה על חדוות החשיפה לאוכל ומאכלים חדשים, לחדוות המראות והתחושות, לסמטאות, לבתי הקפה הזרים? האם כל אלו ייתכנו גם בגבולות הארץ? האם כל אלו שרירים וקיימים בגבולות המאה מטר שלנו? האם שבוע באילת או יומיים ברמת הגולן יספקו את הריגוש ואת תחושת היציאה להרפתקה חדשה? ועד מתי? בשלב כלשהו גם עין שכשוכית, שביל המדמנות ועמק הזרזיפים ימצו עצמם. ולא איני מכנה אותם כך מחמת זלזול. אני אוהבת את הארץ ומתרגשת מנופיה, אבל אני ריאלית. זה יפה אבל זה על יד. זה על יד כי לא שומרים כאן על ניקיון והרשויות לא מקפידות לטפח ואם אין מדובר בשמורת טבע שהכניסה אליה עולה כסף המקום הופך למזבלה. כי ההבטחות הרומנטיות למעיינות ובוסתנים נותרות לעתים קרובות על הנייר. אם נוסיף לכך את מזג האוויר הבלתי אנושי בקיץ, שהופך את המזגן הביתי לפסגת השאיפות ואת נופי הארץ הצהובים והחרוכים מה הפלא שיש בנו כמיהה לירוק ולרענן שמעבר לים. 

במקביל לתחושת הנכאים החלטתי לא לתת לדכדוך להשתלט עליי. בהינתן שטיסות אינן דבר אפשרי הן הפסיקו באחת להיות נחשקות עבורי. פתאום כל שלולית וכל תצפית הופכת מחוז כיסופים. הרשתות החברתיות גדושות בהצעות נפלאות לטיולים בארץ וכל צילום מתחרה עם חברו על התואר ״ממש כמו בחו״ל״, "ממש טוסקנה/ פרובנס", או "ממש אירופה". והתמונות יש להודות יפות ומלהיבות ועושות לי חשק בדיוק כמו התמונות מחו״ל מהעידן הקודם. כבר צברתי רשימת משאלות שמתארכת והולכת. 

אי לכך ובהתאם לזאת: אם פוליטיקה היא אמנות האפשר, אז תיירות בימי קורונה היא אמנות ה״זה מה יש ועם זה ננצח.״ ועם מה שיש עדיין אפשר לחלום, לתכנן, לארוז מזוודה, לישון בעיר אחרת, במיטה זרה, להתרגש ולצאת בארץ למקומות שלא הייתי בהם מעולם. לשחזר ולו במשהו את התחושות, למלא את הצורך לראות מראות חדשים, אחרים או אם תרצו – לשבור את השגרה. המזוודה שלי ואני, שרק לפני חודש תהיתי בשאלת יחסינו לאן, יצאנו להרפקה חדשה.

בחרתי באזור הרי יהודה לא משום שלא הייתי בו מעולם, אלא משום שגיליתי בו  אתרים ומקומות רבים שטרם ביקרתי בהם. זהו אזור ירוק ומיוער, שופע מעיינות, נקודות תצפית, מנזרים ויקבים ונסיעה בדרכי נוף מפותלות כמו באירופה (כמעט). ביממה וחצי הספקנו אך מעט מכל השפע ונקודות העניין שיש כאן.

הטיול הפעם התקיים בציר שהחל בלטרון, המשיך דרך מושב נס הרים, נסיעה בדרך הנופית היפה של כביש 3866, עצירה לבראנץ׳ ב"בר בהר" ויציאה ממנו למסלול שביל שוסטר. המשכנו לסטף ומשם למקום הלינה ואזור הטיול של היום למחרת: אבו גוש והר הרוח.