לאחר התלבטות בין תה מנחה במלון אמריקן קולוני לקינג דיוויד, הבחירה נפלה על וולדורף אסטוריה. למלון הזה שמורה פינה חמה בליבי. שנים שחלפתי על פני חורבות המבנה היפה, הנטוש ועתיר הקשתות והסתקרנתי לגביו. לימים המקום שוקם ושוחזר. סיפור השחזור המדוקדק מתועד בסדרת דוקו. השנה נבחר וולדורף אסטוריה כאחד מחמשת המלונות הטובים בצפון אפריקה והמזרח התיכון על ידי מגזין  Travel & Leisure.

המלון הזה מסמל עבורי משהו מההוד וההדר של תהילת העבר.  מלון קלאסי מפעם. וכך, בעוד אני מתייחסת למלון בחרדת קודש, כמעבר לפלנטה אחרת מהרחוב הירושלמי היומיומי, דווקא המלון נוהג בסוג של זילות כלפי עצמו. אמנם המלצרים היו בחליפות, הנימוס היה נימוס אבל מראה אנשים יושבים מול לפ טופ ועובדים כאילו וולדורף אסטוריה אינו אלא חלל we work או בית קפה בפלורנטין – היה מאכזב.

היה מגש

וסלט ביצים כנדרש

וכריכון סלמון ומלפפון

וקנקן תה עם זרבובית,

ולכל פנכת ריבה – כפית,

הסכום היה כסף והקנקן –

פורצלאן,

הכללל –

לפי הפרוטוקול.

הסקונס, החמאה, הריבה והקצפת,

הרמתי כנדרש את הספל והזרת,

ואני משום מה מבעבעת וקוצפת.

על מה הטענה?

שעשו מהמלון שלי שכונה!

לא שהיה רע,

אבל אוי האווירה, האווירה.