המזוודה שלי ואני - יחסינו לאן?
באחד מימי הסגר שמתי לב שהמזוודה הכחולה עדיין מסתובבת לנו בין הרגליים כאילו שמונית לטרמינל עומדת ומצפצפת לי בחוץ וממתינה שאצא בכל רגע. אמנם כבר עברו כמעט חודשיים מאז שחזרנו מפאפוס ותכננו באפריל את צפון יוון ובזמנים רגילים לא היינו טורחים, אבל עכשיו??? די! הגיע הזמן לשחרר, להפסיק לטפח ציפיות ולשגות באשליות. יש להכיר בעובדה שמטוסים הם מפיצי על ולא רק בטיסות אל על מניו יורק. זה רק ייטיב עם הבריאות הנפשית של שתינו אם נפסיק להיתקל אחת בשנייה.
"חמודה," פניתי ואמרתי לכחולה, "את תופסת נדל"ן יקר, ומי יודע מתי נצא יחד להרפתקה הבאה שלנו… אז עם כל הצער והכאב, מוטב לך לשוב ולהתאחסן בבוידעם."
הכחולה השמיעה בתגובה כמה קולות מחאה בניסיון לבטל את גזר הגזרה שנגזרה עליה מתוקף קורונה טיים וטענה שאנו ממילא רק שניים עכשיו בבית ושממילא אי אפשר לפגוש אף אחד, אז לפחות שנהיה יחד ושנעלה זיכרונות.
"לא חמודה," חתכתי. "זה כואב מדי."
בפברואר, בפאפוס, כמעט אמרתי לכחולה שזהו, שהגיע הזמן שתיאסף אל אבותיה, שזה הטיול האחרון שלנו יחד. הכחולה כבר אז הייתה למודת מסעות ונדודים וכבר לא הייתה חיונית ונמרצת כמו פעם. היא כבר סחבה רגל אחת וההתניידות איתה ברחבי הטרמינלים הפכה מסורבלת משהו. לפעמים היה צריך לעזור לה, לפעמים קצת לתמוך בה בדרך אל הגייט. ועל אף שהכלל ״אל תשליכני לעת זקנה״ לא חל על אוכלוסיית המזוודות, התקשיתי להיפרד ודחיתי את הקץ עם ההודעה על תום תקופת השירות. ייתכן שטעיתי בכך ונעשיתי סנטימנטלית כלפיה לעת זיקנה, אבל עם השנים המזוודות אצלנו הפכו בני משפחה ממש והיינו מאוד מסורים ונאמנים זה לזה. עד כדי כך שאם מזוודה לא הייתה נוחתת יחד איתנו היינו הופכים עולמות כדי להשיב אותה אלינו.
אבל זה לא תמיד היה כך. כרוניקת יחסינו עם המזוודות שזורה כחוט השני עם התפתחות עולם התעופה ויחד צמחנו וגדלנו וראינו עולם. חוקר מזוודות ידוע הבחין פעם בתהליך האבולוציוני שעבר על המזוודות וחילק את הכרוניקה למספר שלבי חיים עיקריים. גם אני נמצאת אי שם על הרצף:
שלב א׳: זוג צעיר. אין מזוודות כלל.
שלב ב׳: משאילים מזוודה.
שלב ג׳; רוכשים מזוודה ומאחסנים במחסן בין טיול לטיול כיוון שהמרווחים גדולים.
שלב ד׳; המזוודה נכנסת הביתה ומאוחסנת בבוידעם, או מעל הארון כיוון שהמרווחים מצטמצמים.
שלב ה׳: רוכשים מזוודה מותאמת מידות עבור כל חברה וחברה של לואו קוסט.
שלב ו׳; חבל להתאמץ. בעוד חודשיים נוסעים שוב. שיישארו בחוץ.
שלב ז׳; גיל הזהב: מזוודת טרולי ארוזה ומוכנה לכל הצעה מהיום למחר של אתר חוליו או הדקה התשעים.
שלב ח׳; קורונה. המזוודות נסוגות לשלב ד׳ לזמן בלתי ידוע.
שלב ט׳; צדק חברתי. צעירים ומקשישים, עניים ועשירים, חילונים ודתיים, שחורים ולבנים. שמאלנים וימנים, אירופים ואסייתים, אמריקנים ואפריקנים – כולם מקורקעים. כמעט. חוץ מטדי שגיא.
שלב י׳: בשאיפה לחזור לשלבים ו׳ ו-ז׳😛
היו אלה 432 מילה על כרוניקה של מזוודה לא ידועה מראש.
צחקתי נורא! הטרולים שלנו כבר מזמן אוחסנו עמוק. כמה כבר עברו שינוי יעוד. החלום הרטוב שלי הוא שתהיה לי מזוודה קטנה ארוזה ליד הכנסיה לבית וככה בספונטניות אוכל להחליט לאן לטוס. תמיד האשמתי את העובדה שאני צריכה לעבוד ולהתפרנס. עכשיו העבודה יוצאת זכאית מחמת קורונה.
מאחלת לנו ולמזוודותינו להמשיך ולטוס בקרוב!
נ.ב. אחד הטרולים ממש נעלב וזעם "ידעתיש הייתי צריך להקנות על ידי טדי שגיא." , "תתקפל בשקט" עניתי לו " אתה לא מספיק יקר"
חחח זכאית מחמת הקורונה… תמיד יש משהו שמונע מאיתנו את פנטזיית הטרולי והספונטניות. אולי צריך להוסיף עוד שלב; מזוודות הביוקר/ מזוודות המותג🤗
Love it !!!
Thanks 🙏