אושוויץ-בירקנאו - ביקור בגיא צלמוות
דרך יפה של יערות ירוקים מובילה אל הגהינום המכונה אושוויץ בירקנאו. ספק אם אבותינו ראו אותה מתוך קרונות המשא שלתוכם נדחסו. נוף היה ודאי הדבר האחרון שעניין אותם באותם רגעים. כשהתקרבנו, הבליחה פתאום מימין תחנת הרכבת העכשווית של העיירה אושווניצם. כל האזור מרושת מסילות ברזל שמסתעפות לשושנת הרוחות, וכאן, במקום הזה, המראה שלהן מעורר חלחלה. אני נזכרת בגברת וינטרניץ, הסבתא המאמצת שלי. היא הייתה כאן. לכאן הגיעה מבודפשט. בזכות מה ניצלה מהסלקציה ולא נשלחה מיד לתאי הגז? לחשוב שהאישה החביבה, השברירית והעדינה הזו הייתה כאן… ששכנה באחד הבלוקים… איני יודעת דבר ואין את מי לשאול.
מחנה אושוויץ-בירקנאו הוא תחנת תיירות משומנת היטב. נראה שמשהו מיעילות היתר הנאצית עדיין מוטמעת במקום. החל מהחניה המשולטת, הדיילים בכל כמה מטרים המסבירים לאן לפנות, הבידוק, בדיקת הדרכונים, התור לאוזניות, למדבקה. מרגיש כמו שרשרת חיול בבאקום ואין להתפלא. המקום הומה אדם, אנשים מכל העולם, קבוצות, מבקרים. קבוצה נכנסת, קבוצה יוצאת, אחת עולה, אחת יורדת ויש ששתי קבוצות נפגשות באותו חלל והסברי המדריכים מתערבבים אלו באלו.
אושוויץ - מוזיאון או זיכרון?
רכשנו כרטיסים לסיור באנגלית דרך אתר ״המוזיאון״. כך הם קוראים לזה. מתברר שהיו ויכוחים אם אפשר לקרוא למקום כזה מוזיאון. לא הכל מסכימים לשם ״המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו״. יש הסבורים שהמחנה לשעבר הוא קודם כל בית קברות. אחרים סבורים שזהו מקום זיכרון ומצבה. אחרים רואים בו הנצחה ומרכז חינוך וחקר לקורות הנרצחים. בפועל – כל ההגדרות נכונות.
הצטרפנו לסיור מודרך באנגלית בקבוצה שמורכבת מתיירים מכל העולם. היה מעניין לעקוב אחר הבעות פניהם, אחר מידת העניין שגילו ולתהות מה הביא אותם לכאן. האם עבורם זו עוד ״אטרקציה״ שעושים כשמגיעים לקרקוב? אטרקציה שמשווקת בסוכנויות הטיולים בעיר והמופיעה בברושור לצד מכרות המלח והסיור ברובע העתיק? או עוד מוזיאון? ומה ציפיתי בדיוק ללמוד מהבעות פניהם או מה אני מצפה מהם.
מה היה הסיור הזה עבורי? לא תכננתי מראש להגיע לכאן במסגרת השהות בקרקוב. יחד עם זאת הידיעה שהמחנה הזה נמצא כל כך קרוב דגדג את הסקרנות.
אושוויץ 1 - זוועה במעטה פסטורלי
הסיור באושוויץ 1 מתחיל בסרטון קצר, שלאחריו נפגשים עם מדריכת הקבוצה. אושוויץ 1 הוא המחנה עם השלט המפורסם העבודה משחררת והוא זה הנושא את האופי המוזיאלי. בסיום הסיור בו עוברים לאוטובוס שמסיע למחנה בירקנאו (אושוויץ 2), הנמצא במרחק חמש דקות נסיעה. זהו המחנה עם התמונה הידועה עם פסי הרכבת ומגדל שמירה, המכונה שער המוות.
המדריכה הפולנייה מעבירה בצורה תמציתית ועניינית את החומר. היא מרבה להדגיש את הסבל של העם הפולני, את הרצח, ההשפלה וההתעמרות שעבר. הדוגמאות הפרטניות המזעזעות הן של פולנים בלבד. פעם ילדה קטנה, פעם כומר.
אושוויץ 1 הוקם במקור כמגורים לצבא הפולני. אלו מבנים סימטריים, הניצבים בשורות מקבילות והבנויים לבנים קטנות אדומות. אבנים ששימשו באותה תקופה כחומר בנייה בכל הכפרים באזור. המקום, לפחות בעיניי, נראה כיום מבחוץ כמו כפר נופש; דשא ירוק ועצים גבוהי צמרת בין המבנים נותנים את הנופף הפסטורלי. העצים הם אותם העצים מאז וגם הם חלק מתוכנית השימור של אושוויץ – כמו הגדרות, מגדלי השמירה, הצריפים והמבנים. כל מבנה נקרא בלוק. במקור הוא נועד לאכלס כמה עשרות. בפועל הנאצים דחסו לכל בלוק כמה מאות ואפילו אלף ויותר. תוחלת החיים של אסירים במחנה, שלא נרצחו מיד בתאי הגזים עמדה על כחודשיים עד חצי שנה. תנאי המחיה האיומים, הרעב, המחלות ועבודות הכפייה הביאו למותם.
אושוויץ 1 - שני טון שיער נשים
בחלק המוזיאוני של אושוויץ 1 עוברים דרך תצוגות ואוספים שונים ממש כמו במוזיאון: מאחורי חלונות זכוכית ערמות של תותבות, נעלי נשים, גברים וילדים, טליתות, מזוודות, משקפיים, כלי אוכל שיהודים הביאו עימם – מתוך אמונה שישמשו אותם בחייהם החדשים. מאחורי חלון עצום וחשוך נמצאים שני טון שיער שנגזז מראשי נשים. משום מה אסור לצלם את זה.
הסיור עובר דרך חדרי עינויים, צינוק, משרדי המפקדים וגם דרך תא גזים ותנורים. המדריכה מסבה את תשומת ליבנו לחור בתקרה ממנו הושלך הציקלון בי. בכניסה לתא הגזים נכתב:
אתם נמצאים בבניין שבו רצחו אנשי אס אס אלפי בני אדם. כבדו את סבלם וזכרם. אנא שמרו על השקט.
תנורי הברזל אמנם נראים מאסיביים, אבל הם קטנים כמעט כמו תנור ביתי. קשה לדמיין שמאות אלפים נשרפו דרכם. השם ״משרפות״ קצת מבלבל כאן. מהמשרפות העצומות, הקרמטוריומים שהיו בבירקנאו, נותרו רק ערמות אבנים. כל החמישה נהרסו עם שחרור המחנה.
אושוויץ 2 - בירקנאו
שלושה קילומטרים מפרידים בין אושוויץ 1 לאושוויץ 2. אפשר לעשות את המרחק ברכב פרטי או בשאטל שמעביר את הסיור לבירקנאו. זהו מחנה עצום המשתרע על פני ….דונם. המדריכה מודיעה כבר בתחילת הסיור שלמי שאין כוח ללכת את כל המרחקים כאן (כחמישה ק״מ הלוך חזור), הוא יכול לפרוש בכל עת ולעלות לשאטל חזרה לאושוויץ 1. אכן, ידיעה משמחת שניתן להיכנס ולצאת משער המוות חופשי חופשי.
המדריכה מסבירה שהנאצים יכלו להוציא לפועל את הפתרון הסופי בלי שתושבי הסביבה יוכלו לחשוד במשהו בזכות העובדה שכל הכפרים מסביב פונו מתושבים. בתי הכפרים, העשויים לבנים אדומות, פורקו ושימשו את הנאצים לבניית המבנים בבירקנאו. כשנגמרו הלבנים בנו צריפים. כיום מרביתם כבר לא קיימים ורק סימני היסודות גלויים על פני הקרקע.
לאחר הליכה של כמה מאות מטרים תופס את העין קרון בודד על מסילת הברזל, שנושא סיפור מיוחד. חבורת בני נוער דוברי גרמנית מקיימת בדיוק טקס זיכרון. הם מניחים עליו ורדים אדומים.
בעוד אנו ממתינים שיסיימו אני מהרהרת ספק בתמיהה ספק באכזבה אם קרון אחד בודד זה כל שיכלו להציב כאן. מתברר שגם הקרון הזה הוא פרי יוזמה של הנצחה פרטית של יהודי שאביו נעלם בהונגריה ב-1944 והוא לא ידע דבר על נסיבות מותו.
סיפורו של הקרון הבודד
הקרון הבודד על מסילת הברזל הארוכה, הוא אחד הדברים שמיד תופסים את העין בכניסה לבירקנאו. האחראי למבצע איתור הקרון והעברתו לבירקנאו הוא אותו יהודי, פרנק לוי, שהיה בן 13 בלבד כאשר אביו הוגו נתפס בהונגריה בשנת 1944.
בדרך לא דרך החיים הפגישו את פרנק לוי עם ניצול אושוויץ שהיה ליד אביו ברגעיו האחרונים והיה עד לרציחתו על ידי הנאצים. אותו אדם סיפר לפרנק כי כל היהודים הצטוו להניח את צרורותיהם בצד לפני הסלקציה. גם הוגו עשה כן אך נזכר כי הטלית והתפילין שלו נותרו בצרור והוא לא יכול היה להניח להם להישאר שם. ברגע שפנה לקחת אותם משם הוכה באכזריות בראשו בכת של רובה על ידי אחד מחיילי הס"ס והוא נפל ארצה מתבוסס בדמו.
הקרון שלידו נרצח אביו של פרנק הונח בנקודה בה מצא את מותו והובא לבירקנאו בסתיו 2009. בתוכו הונח נרתיק תפילה עשוי קטיפה כחולה, שבתוכו טלית ותפילין. דלתות הקרון נחתמו ולא ניתן להציץ לתוכו. הוא נושא את זיכרון כל נשמות שהגיעו איתו לכאן.
צעדנו עם המדריכה והקבוצה את כל חמשת הקילומטרים הלוך – עד לאנדרטה לנרצחים מכל אומות העולם וחזור – דרך הצריפים, שרידי מערכת ההסקה שלא הופעלה כמעט מעולם, שרידי הקרמטוריומים ותאי הגז – ועד לאתר פיזור האפר. על מצבת שיש שחור נכתב: "במקום זה פוזר אפרם של נשים, גברים וילדים, שנטבחו בידי הרוצחים הנאצים. יהי זכרם ברוך". במקום הזה, שרווי באפר אדם צמח דשא ועליו פריחת סביונים שהפכו לסבא, ובמרכז בריכה קטנה, והמראה היפה הזה מבעית.
לא נסעתי לאושוויץ בירקנאו כדי להעמיק את ידיעותיי. הידע המועבר בסיור הוא שטחי ובסיסי. אנחנו ישראלים וגם אם השואה אינה הסיפור האישי או המשפחתי שלי, היא נוכחת בחיי. אני מהדור שבו היה ערוץ 1 בלבד וביום השואה אי אפשר היה להימלט מהטקסים, מהסיפורים המצמררים, מן האימה. נשאבתי למידע הזה עד שהוא חדר לסיוטי הלילה. בסיוטים חוויתי באופן חי ומוחשי רבות מהסיטואציות שעליהן קראתי ולמדתי. עד שהחלטתי להפסיק לראות, לקרוא, לשמוע.
לימים פתחתי הוצאה לאור קטנה, שבמסגרתה ניצולים רבים פנו אליי וביקשו לספר את סיפורם האישי למען הדורות הבאים. מפתיע היה לגלות עד כמה עוד יש לדעת, עד כמה כל סיפור הוא שונה ואחר, עד לאיזה רמות של עינוי וסבל לא אנושיים נחשפו.
ולמרות כל אלה מחנות הריכוז וההשמדה היו עבורי פלנטה אחרת, רחוקה, יקום מקביל. רק כשהייתי בקרקוב היפה והנהנתנית, בכיכר הגדולה על עשרות בתי האוכל והדוכנים השוקקים, הבנתי שהיקום המקביל הזה נמצא במרחק שעה נסיעה מכאן. שאי אפשר שגיא הצלמוות הזה נמצא כשעה נסיעה ושלא אווכח בו במו עיניי.
מלי יקרה, תודה על השיתוף. אצלי ואצל משפחתי המצב שונה לגמרי. ממשפחת אבי, שברחו במלחמה מרוסיה הלבנה לליטא, לא נשארה כמעט משפחה. ממשפחת אימי, היא היתה השורדת היחידה, ועם מותה, אין לנו משפחה בעולם. אמי היתה בת יחידה, הוריה נלקחו לאושויץ עם יהדות הונגריה ב42. היא נשארה לבד בבית, תינוקת בת שנתיים וגודלה כ3 שנים אצל מש' של גויים. היא אומצה ע"י זוג שחזר מאושויץ, שהיה ללא ילדים. כמה תלאות וזוועות. לעולם לא אוכל להגיע למחנות ההשמדה, יותר מדי זכרונות נצברו בי מסיפורים וסרטים, ממש כאילו חייתי שם. אושויץ בשבילי היא טראומת חיים ובכי בלתי נשלט מתפרץ אצלי כמעט תמיד כשאני שומעת זכרונות משם. אני מקווה שנזכור תמיד.
יכולה להבין אותך. סיפור אישי קשה שממחיש את הזוועות
מלי, החוויה שלי ( אם אפשר לקרוא לה חוויה) מהמקום האיום הזה שונה לגמרי. אין ספק שיש ערך עצום ללווי והדרכה של מדריך ישראלי מיד ושם כמו שקיבלנו אנו.
מדריך שיודע שלהעביר דברים כהוויתם, שמשלב דפי עדות, שמביא הקלטות של ניצולים, כזה שיודע ויכול לדלג על הנרטיב הפולני העכשווי. כזה שנותן לנוער להביע רגשות שעולים בהם בביקור.
מתאור ״ההדרכה״ שקיבלתם אני יכולה להבין את הכעס ותחושת ההחמצה. זה לא מה שמקבלים / קיבלו ישראלים שיוצאים במשלחות מאורגנות מהארץ.
אין על זה שום ויכוח. הדרכה ״משלנו״ הופכת את הביקור למעשיר ומטלטל כאחד. זוכרת את התיאורים שלך משם ויכולה להבין איך הפך הביקור שלכם, מבוגרים ובני נוער כאחד – לחוויה שהותירה בכם חותם. אני עדיין מחזיקה בדעה שככל שהנושא חשוב וככל שהסיור יהיה לימודי ומעצים ומחבר לזהות היהודית, הוא אינו מצדיק חוסר שוויון ובטח שלא מחיר של מחצית שנת לימודים אוניברסיטאית.