צפון הודו – מדלהי להימצ'ל פראדש

קור הרוח של הנהג ההודי מדהים כל תייר טירון בהודו, אבל באבלו, הנהג הפרטי שלי בטיול זה, מעלה את האדישות מקפיאת הדם לדרגה של אמנות. גם במצבים המטורפים ביותר ראשו לא זע ועיניו לא פוזלות הצידה. גם לא למשמע הזעקות ההיסטריות שפורצות מדי פעם מפי. מעט צפונה מהעיירה פָּנִיפָּאט מתגבש אתגר נהיגה חדש לבאבלו – הנהג המקצועני שבחרתי בשדה התעופה של דלהי. לפנינו, על המסלול העולה צפונה, מתנייעת עגלת עץ גדולה, רתומה לחמור קטן ממדים. על גב העגלה כתב מישהו בעזרת מכחול Blow Hor – ה-n הושמטה, כיוון שהקרש המרקיב של אחורי העגלה היה צר מלהכיל את האות האחרונה. בצד השני, על הנתיב הנוסף שאמור גם הוא לשרת את הנוסעים צפונה נע בזריזות טֶמְפּוֹ – אוטו-ריקשה משופרת, עם יותר מקומות נסיעה ומנוע חזק מעט יותר מהריקשה העירונית הרגילה. בטמפו ועל גגו יושבים כעשרה אנשים והוא מתנייע בזריזות דרומה דווקא, כנגד כוונתו המקורית של מתכנן הכביש.

אני מביט בעיניים כלות במצב המתהווה למולי. הרווח בין הטמפו לבין עגלת החמור נראה כמו מטר עד מטר וחצי. ספק רב אם הג'יפ שלנו מסוגל לעבור בו. גל קור קל גולש במורד עמוד השדרה שלי, אבל באבלו לא ממצמץ.

המרחק בין הג'יפ לבין מיצר הטמפו-חמור הולך ונמחק. הרווח נראה יותר ויותר בלתי אפשרי, שעה שרגלו של באבלו רק צוללת עמוק יותר וכבד יותר על דוושת הגז וידו השנייה נשענת עמוק וחזק יותר על משטח הצופר. הג'יפ מזנק קדימה ומחליק בנהמה מזלזלת בין העגלה לבין הטמפו. יחלפו עוד כמה ימי נסיעה עם באבלו, עד שתתגבש בי התובנה שזו הדרך כאן. תרתי משמע. אירוע שגורר 'אצלנו' לחיצה מתונה או חזקה על הבלמים, מתורגם בהודית ללחיצה נחושה ומתמשכת על דוושת הגז וצפצוף ארוך, מאיים ומתמשך. בשלב מוקדם זה עוד לא הבנתי את עניין הפנסים שמצטרפים אל חוקי הזהירות המקומיים.

הנסיעה צפונה מגלה לעיניי גם את נפלאות ריקשת האופניים. בדלהי משמשת הריקשה להובלת שני נוסעים למרחקים קצרים. כאן, במעלה הנתיבים אל הצפון, מעמיסים עליה כל דבר. החל בכמה עשרות מכלי גז, המשך במכלי מים ענקיים, המשך בצינורות בדיל להשקיה וכלה במוטות ברזל לבניין. המשקל המועמס על כל ריקשה בלתי נתפס. קשה עוד יותר להבין איך הגיעו המדוושים למרחקים עצומים כאלו מהיישוב האחרון שחלפנו על פניו ואיך ייתכן שהם יצליחו לדווש עד ליישוב הבא. מד המרחק בג'יפ מציג מרחקים של עשרים וגם שלושים קילומטרים עד ליעד מיושב כלשהו. בלתי נתפס.
מכונית משפחתית רגילה עשויה לצאת לדרך גם עם שמונה נוסעים. ווספה יכולה לשאת ללא קושי משפחה בת ארבע נפשות. לעתים, חלק מהנפשות נושאות על הברכיים עוד תינוק או שניים. על הפגוש האחורי של טמפו, שאמור להסיע ארבעה נוסעים, מצטופפים בעמידה שלושה או ארבעה נוסעים נוספים, שעה שבתא הפנימי מצטופפת משפחה.לאחר כמה עצירות 'פיפי מים' ולאחר אינספור עצירות צילום, באבלו מוביל אותנו בבטחה לעבר מחסום הכביש המוצב בכניסה להימצ'ל פראדש. בשלב זה, כשהוותק שלי על אוטוסטרדות הודו כבר בן יומיים, אני מפנים כלל זהב נוסף: 'בנהיגה ההודית אין כללים'. אין כללים מחייבים בכל הנוגע למספר הנוסעים, לצורת הישיבה שלהם, לכמות המטען, לגובה הרכב, לרוחב הסחורה המועמסת עליו וגם לגובהה. כל נתון, מופרך ומוגזם ככל שיהיה, מותר – כל עוד הרכב ממשיך לנוע ולא מפריע לתנועה.

מדי פעם אני מבחין בשורה ארוכה של ריקשות שנושאות מטען זהה. באבלו מסביר: כנראה שמישהו נדרש להוביל כמות גדולה של ברזל בניין, אז הוא שכר את שירותיהם של כמה עשרות בעלי ריקשות שאמורים להעביר את המטען במאמץ דיווש משותף. התוצאה: שיירת ריקשות לא נגמרת, שאל כל אחת מהן נקשרו שמונה ברזלים ארוכים. השיירה נשרכת בשולי הכביש המהיר על מטענה הכבד מנשוא. "אל תדאג, הם יגיעו," מרגיע אותי באבלו באנגלית הרצוצה שלו.

אני מביט בשיירה ומקשה להבין כיצד צמיגי האופניים הכחושים נושאים את משקל מוטות המתכת מבלי להתפוצץ. מחשבותיי מתמקדות לרגע בשאלות על עמידות צמיגי הגומי, אך ראוי שתתמקדנה במאמץ הבלתי נתפס של מדוושי הריקשות. רגליהם הכחושות עולות ויורדות אינספור פעמים ביום, מניעות מאות קילוגרמים מטען לאורך מאות קילומטרים, כדי להשתכר בסוף החודש סכום נמוך מהתקציב היומי שלי בטיול.