אפריקה היא לא המקום שנוהגים לטוס אליו באופן שגרתי לחופשה, אבל הפעם רצינו משהו אחר, משהו שונה, שהוא לא "אירופה הקלאסית". ספארי בטנזניה היה חלום ישן שלי  והחלטתי שאני בשל לממש אותו יחד עם עוד שני חברים טובים.

התחלנו ללמוד את הנושא שנקרא ספארי בטנזניה: להתעניין, לשאול חברים, וכמובן נעזרנו בד"ר גוגל שיודע הכל. כבר לאחר בירור קצר גילינו שנוכל להוזיל את עלויות הטיול ב-25% אם נבצע הזמנה דרך חברה מקומית-טנזנית, ולא דרך סוכנות ישראלית. פנינו במייל למספר סוכנויות בטנזניה (ד"ר גוגל קלי קלות), הגדרנו מספר דרישות בסיס וקיבלנו פחות או יותר מכולן הצעות זהות למסלול ומחירים. נכון שיש יותר ביטחון ברכישה דרך חברה ישראלית, אבל כמו בכל יעד, אין בעיה למצוא המלצות (של ישראלים שכבר היו) ולבחור נכון. בהמשך נוכחנו שהבחירה דרך סוכנות מקומית והיותנו שלושה בלבד בג'יפ הייתה יתרון.

בחנו את ההמלצות השונות שקיבלנו ולבסוף נפלה ההחלטה על הסוכנות שחבר המליץ, שהייתה בין המומלצות ביותר. אחר כך דאגנו לברר ולמצוא מדריך מקומי. גם על המדריכים השונים יש המלצות, וישראלים תמיד (כמעט) שמחים לתת המלצות, טיפים, לחלוק חוויות ועוד.

ספארי בטנזניה – הג'יפ והמדריך

לבחירת המדריך (וזה נכון לכל טיול) יש השפעה רבה על הטיול, על מידת ההנאה, על מה רואים ועד כמה נהנים (ראו פירוט גם בהמשך).

המדריך אסף אותנו מהשדה, בג'יפ בינוני. היינו שלושה בג'יפ וטוב שכך. ראינו קבוצות של ישראלים ואחרים, שהיו חמישה-שישה בג'יפ (אולי קצת יותר גדול), אבל ממש לא מומלץ, ומכמה סיבות:

• נוסעים לא מעט, ובחלק מהנסיעות – עם המזוודות וצריך מספיק מקום.
• במהלך הספארי עצמו עומדים הרבה זמן בחיפוש אחר חיות (יש לכל ג'יפ גג נפתח). כשיש בג'יפ יותר משלושה זה יוצר עומס על הפתח, ומי שלא יכול לעמוד ולצפות דרך הגג הנפתח – מפספס.
• בניגוד לכתבות שקראתי באינטרנט (פרסומות של חברות ישראליות), אני ממש לא בעד נהיגה עצמית:
  • המרחקים עצומים, לא קל להתמצא, חבל לנהוג כל כך הרבה שעות;
  • גם בספארי נוסעים לאט בחיפוש ובצפייה בחיות. מי שנוהג מפסיד;
  • המדריכים מאוד מנוסים. החיים שלהם הם בספארי. הם יודעים מה לחפש. משהו שנראה בעינינו לגמרי רגיל ולא היינו מבחינים בו – המדריך רואה! אם אין מדריך – מפספסים בגדול;
  • אחוות פרגון בין הג'יפים – באמצעות מכשירי הקשר מדווחים אחד לשני כשמוצאים משהו מעניין. אם אין מדריך, לא נקבל את ההמלצות האלה. וגם אם כן – לא יהיה לנו מושג לאן לנסוע, כי אלה נקודות ציון שרק הם מכירים.
  • למדריך ידע עצום על החיות, על מנהגיהן, על מספרן, על הקשרים ועל היחסים ביניהן ועוד. זהו חלק משמעותי מחוויית הספארי. כמו כן, המדריך כמובן מכיר ומסביר את מנהגי המקום, מספר על תושבי המקום, השבטים וכו'.

ספארי בטנזניה – הטיסות 

טסנו עם טורקיש אייר לארושה – Arusha עם חניית ביניים באיסטנבול. חברת תעופה טובה, עם שירות מצוין ומבחר יעדים. ארושה נחשבת עיר מרכזית, אבל לא הבירה. מדובר בעיר אפריקאית טיפוסית. לא הכי נעימה, אבל מהווה נקודת מוצא לטיול. מאחר שהטיסה נחתה באמצע הלילה, ישננו קצת ויצאנו וישר לדרך. ארושה היא לא מקום ששווה לבלות בו.

 הספארי

עיקר הטיול הוא כמובן הספארי. עוברים משמורה לשמורה. לכל שמורה יש ייחוד משלה. בוחרים את השמורות לפי העונה, לפי עונת הנדידה, יובש וכו'.

בכל שמורה שוהים מספר ימים (2-3)  ולנים במסגרת השמורה. אמצעי הלינה מגוונים. ממלונות יוקרה עד אוהלים (גם אנחנו ישנו שני לילות באוהלים), אבל אין מה לדאוג: האוהלים מדוגמים וכוללים שירותים.

לרוב יוצאים מוקדם בבוקר (לפני או אחרי ארוחת בוקר) ומכסים חלק מהשמורה. הכל בעיקרון עניין של מזל והיכרות/ השקעה של המדריך. המדריכים יודעים לרוב מה עשוי להימצא ואיפה. אבל יש להבין שמדובר בשטחים עצומים ממש, והחיות מסתובבות איפה שבא להן. יכול לקרות שבמשך מספר שעות לא נראה אף חיה "מעניינת".

החיות

ישנם עשרות סוגי חיות ועופות בשמורות. חלקן קיימות כמובן גם בארץ. בהתחלה מתלהבים מכל דבר ואחר כך מתרגלים. למשל, ביום הראשון הסתובבנו בשמורה שבה אמורים היו להיות הרבה פילים (שמורת טראנגירי Tarangiri). הסתובבנו יותר משעה בלי לראות אף פיל, והאכזבה הייתה מטורפת. אמנם ראינו קצת צביים, איילות (או קרוביהם), אולי איזה חזיר בר (יש המון כאלה), אבל רצינו פיל – ו…אין. לפתע – רואים פיל! איזו התלהבות. נוסעים מיד קרוב, מצלמים, עוקבים אחרי הפיל. ממשיכים. ואז עוד אחד, ועוד קבוצה של 7-8, וההתלהבות פוחתת. בהמשך אכן ראינו עשרות (!!). אבל כבר מתלהבים פחות.

בסופו של דבר רואים כאמור המון סוגי חיות. המון, ובכמויות מטורפות (למשל כל סוגי האיילות, יעלים, צביים וקרוביהם, גנו (GNU) – עשרות אלפים!!, זברות להמוניהן, ועוד). הרבה סוגי "קופים" (אנחנו קוראים להם קופים, אבל המדריך ממש מתעצבן שאנחנו לא מבדילים בין הסוגים השונים, שאצלם ממש לא מכונים "קופים", אלא כל סוג בשמו). כל חיה כזאת שרואים בפעם הראשונה – היא עילה להתרגשות, לצילומים ועוד. לאחר מכן – מתרגלים בגלל הכמויות.  ואז המשימה הופכת לחיפוש החתוליים: הם האטרקציה האמיתית: האריות, הנמרים, הצ'יטה.

הנוף האנושי

אי אפשר לבקר באפריקה בלי להתרשם מהנוף האנושי, ממפגש התרבויות. אפריקה! האפריקאים כמובן שונים לחלוטין מאיתנו  ומתרבותנו. בדרך עצרנו במספר כפרים של שבטים מקומיים. את חלקו של היום האחרון, ובדרך מהשמורה לשדה, עשינו באחת העיירות בדרך. מעניין גם להיכנס לסמטאות, לראות איך הם חיים, מה אוכלים, להסתובב בשוק. לא הרגשנו כל חשש (כמובן מסתובבים עם המדריך, שמסביר, מכוון, מתרגם, עוזר לקנות וכו').

סיכום:

מאוד מומלץ. צריך להבין לקראת מה הולכים, לתאם ציפיות. אבל זה נכון תמיד.

פוסט אורח של אלי קרומבי, בלוגר צילומים. לצפייה בבלוג לחץ כאן