אמרו שאין טעם לבזבז זמן על מומבאי, אמרו שאין מה לראות, אמרו שמומבאי זה סתם, אמרו שדי בכמה שעות, אמרו שמלוכלך, אמרו שמוזנח, אמרו שהודו.  אז אמרו. למרות זאת בחרתי למומבאי יומיים כי רציתי לחוות משהו אחר, משהו שונה מבירות אירופה השבלוניות והסטריליות ורחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. האם צדקתי? האם הייתה זו החלטה טובה? בשביל זה תצטרכו לקרוא עד הסוף, או לקרוא את המדריך למטייל במומבאי.

מומבאי – חיים על המדרכות 

בשניות הראשונות מומבאי נתנה לי תחושת ניו יורק. הגודל, ההמולה, המוני האדם החוצים כבישים ומדרכות. אבל רק לשנייה. בדיוק שנייה. בשנייה הבאה העיניים נפערות מחוריהן כדי להספיק לקלוט, לעכל, לספוג את כל המראות והתופעות שמתרחשות על המדרכה: יש "סנדלרייה" עם סנדלר שיושב על הריצפה ומתקן נעליים, אחר פתח ״מעבדה״ לתיקון סלולרי והוא רוכן בשקדנות על עבודתו כשהוא יושב על כיסא משרדי באמצע המדרכה. לא הרחק – מספרה בעמידה ברחוב: ספר גוזז את שערו הרטוב של נער, הלובש שכמיית פלסטיק על כתפיו. לידו – ד״ר שקר כלשהו שולף במחט ארוכה פקק של דונג מאוזן סתומה. בקבוקונים קטנים עם שיקויים/תרופות סדורים לצדו על המדרכה. גם ״מסעדות״ מאולתרות יש על המדרכה. מה הבעיה? צריך רק שולחן מתקפל, בלון גז והטבח מערים אורז וטאלי שנאכלים בתיאבון, בידיים כמובן. ובין כל התופעות האלה – שורה אינסופית של דוכנים עם מגוון סחורות: ארנקים, בגדים, תיקים, שעונים, נעליים, שמיכות, תכשיטים, בדים, מגבות, שמיכות ומה לא – חיי מסחר תוססים. זהו  ה-Bora Bazar Hutatma Chowk.

שוק Bora Bazar Hutatma Chowk – גם סחורות וגם בעלי מקצוע

הסנדלר שעל המדרכה

מעבדה לתיקון סלולאריים על המדרכה

האיש העשיר ביותר בהודו

לא הרחק מכל האנדרלמוסיה והקקופוניה, מן הקבצנים והרוכלים בדוכנים המאולתרים, מתגורר לו במגדל השן שלו, מוקש אמבאני, האיש העשיר ביותר בהודו ומספר ארבע בין עשירי העולם במגדל מכוער ומפלצתי בן 27 קומות, הבולט בקו הרקיע של העיר. 27 הקומות משמשות את שש הנפשות של משפחת אמבאני ואת 600 המשרתים שלהם. בחניה התת הקרקעית יש לו יותר ממאה מכוניות ובשלושת מנחתי המסוקים עומדים לרשותו כמה מסוקים. צבא פרטי שומר על הגישה למתחם הבית ושני משוריינים עומדים בחזיתו באופן קבוע.

על אף עושרו המופלג מסרב אמבאני לתרום לקהילה, בטענה שהמשטר מושחת ואין בו אמון. לעומתו, משפחת טאטה, הפרסית, ידועה בנדיבותה והיא אחראית לשיקום מערכות ביוב בעיר ובתרומות לבתי חולים ופרויקטים שונים ועל כן נערצת ומוערכת מאוד. לך תבין איך הודי אורגינאל כמו אמבאני לא תורם רופי אחד ואיך משפחה פרסית תורמת כל כך הרבה.

הבית של האיש העשיר ביותר בהודו – הבית הכי יקר בעולם

גופות למאכל הנשרים

אפרופו פרסים ומשפחת טאטה: הקהילה הפרסית במומבאי, בני הדת הזורואסטרית, משמרים פולחן דתי ביזארי ומצמרר. על פי הדת הזורואסטרית, שד זדוני כלשהו משתלט על גופת המת ולכן היא נחשבת מזוהמת. כדי לא לזהם את כדור הארץ באמצעות קבורה באדמה, הקימו הזורואסטרים של מומבאי, בלב ג'ונגל פרטי באמצע העיר, מבנה אליפטי גבוה, שבראשו מונחים המתים, ושם הם נטרפים על ידי הנשרים.

זובין מהטה, פרדי מרקורי, מנהיג להקת קווין ומשפחת טאטה המיוחסת והעשירה ממומבאי הם בני הדת הזורואסטרית.

מיסטר שייקאר, הנהג-מדריך שלנו הוביל אותנו לאזור הג'ונגל, המוקף גדרות. 218 דונם של ג׳ונגל באזור היקר ביותר בעיר, שהפרסים לא מוכנים למכור בעד שום הון בעולם. הכניסה למקום מותרת רק לאמבולנס שמוביל גופה או לכוהני הדת. אפשר לראות מבעד לסבך את המבנה, ואם היו עליו נשרים, ניתן היה לראותם מנקרים בגופות, אך כיום כמעט שאין נשרים עליו. בשנים האחרונות הזורואסטרים/הפרסים בבעיה כיוון שאוכלוסיית הנשרים נכחדת ואין מי שיזלול את הגופות. הן נותרות להירקב במקום במשך חודשים ומפיצות צחנה.  העניין הזה גורם למחלוקת בקהילה בין הרפורמים המבקשים למצוא פתרון קבורה חלופי לבין המסורתיים שלא מוכנים לוותר, אבל זה שייך לסיפור אחר.

"מגדל הדממה". המקום שאליו מובאות גופות הזורואסטרים

מומבאי – מזג האוויר: "עשן"

השמים של מומבאי, שפעם היו כחולים, מסתתרים מאחורי מעטה נצחי של אובך וזיהום אוויר. באפליקציית מזג האוויר שבנייד שמורה למומבאי הגדרה מיוחדת, שלא ראיתי מעולם בשום תחזית מזג אוויר: "עשן". לא גשום, לא בהיר, לא מעונן חלקית. מומבאי, כמו ערים רבות במזרח, סובלת מזיהום אוויר חמור, החורג פי שלושה מרמות המותר.

מה שורפים כאן? קודם כל את המתים. בעיר הצפופה הזאת אין מקום לפינוקים כמו קבורה בקרקע. כאן כולם הולכים לקרמטוריום. מלבד עשן המשרפות, דמיינו 700 אלף כלי רכב שנעים בכבישי הכרך הזה ופולטים את מה שהם פולטים. 700 אלף כלי רכב ש צופרים כמעט יחד, כמעט כל הזמן. יש צופרים רגילים של מכוניות ויש מיני זמבורות וצופרי אוויר לריקשות ולאופנועים, שמנסים באמצעותם להתגבר על ההמולה ולבלוט. הצופר הוא כלי תקשורת בין הנהגים; יש צפירה קטנה להזהיר את הבאים ממול בסיבוב, יש צפירה היסטרית; תיזהר באמאש׳ך ויש צפירות סתם כדי לצפור כי אם נהג לא יצפור לא יראו אותו ולא ישימו לב אליו. זר לא יבין זאת, אך זר גם לא יעז לנהוג בהודו.

נוף העיר מבעד ל-smog

איך חוצים כביש במומבאי?

אמנם לא נעז לנהוג ולהשתלב בתנועה הכאוטית, אבל אין מנוס מלהיות הולך רגל ולחצות כבישים.

אם תעמדו במעבר החצייה ותמתינו לאור הירוק – סביר להניח שתישארו שם לעולם. אם המכוניות יצייתו לאור הירוק עבור הולכי הרגל – סביר להניח שהם לא יוכלו לנסוע לעולם משום שנחיל ההמונים שחוצה את הכבישים לא מסתיים לעולם. לכן, הן הנהגים והן הולכי הרגל לא סופרים אלה את אלה ושניהם יחד לא סופרים את שוטרי התנועה האומללים, שמנופפים ידיים בתנועות נואשות ושורקים במשרוקית, שצליליה נבלעים בתוך צפירת המכוניות, צופרי האוויר והזמבורות.

אז איך עוברים? במומבאי התנהג כמומבאי!

שיטה א': ממתינים למסה רצינית של אנשים המצטברת לפני מעבר החצייה. "המנהיג" או כמה "מנהיגים" העומדים בראש המחנה מחליטים בשלב כלשהו להסתער ולכבוש את הכביש ואז כולם אחריו. ואז לנהגים אין ברירה מול ההמון.

שיטה ב': מסוכנת יותר, אך פופולארית יותר: נעמדים מאחורי סבתא או אמא עם תינוק על הידיים. מנצלים הרף קטן, שבארץ לא הייתם מעזים בחלום לנצל, ובכל פעם כובשים עוד קטע כביש קטן. רצים בבהילות, נעמדים על הקו הלבן, שוב מנצלים הרף תנועה, משפרים עמדות, מתפללים לאלוהים שנגיע בשלום, שוב מנצלים הרף – מגיעים לצד השני – מודים לאלוהים שהגענו בשלום, שלא הפכנו לשורה רצה במבזקי הבוקר: "זוג ישראלים נדרס למוות במומבאי כשניסה לחצות כביש ארבע מסלולי".

רמזורים? שוטרי תנועה? הצחקתם את ההודים

****

מומבאי אכן הייתה מוזנחת, מאובקת ומטונפת – אף יותר ממה שדמיינתי – אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי לחוויה הרגשית והמנטלית של הלם התרבות שהיכה בי. זהו מפגש מטלטל עם עיר מאתגרת, שכולה קצוות וניגודים, מפגש התוקף במלוא העוצמה את כל החושים.

החיים על המדרכות, האנשים השרועים עליהן, פולחן הזורואסטרים, מגדל השן של המיליונר ההודי – כל אלו הן מקצת התופעות המרתקות אך הקשות לעיכול בעיר הזאת, שמעוררת רגשות סותרים של אשמה (על גורלנו ששפר), חמלה (על תנאי החיים הקשים) וחוסר אונים – כי כמה תיקים/נרתיקים/רקמות אפשר לקנות מנשים הודיות מתחננות.

אומרים שבכל טיול אתה לומד משהו על העולם ומשהו על עצמך. הפעם למדתי שטיול הוא לא רק נופי גלויה, שראוי לבקר גם במקומות שאנו מעדיפים להסב מהם את המבט ושדווקא הם אלו שמותירים בנו חותם עמוק.

לקריאת – 48 שעות במומבאי – כאן