סוף סוף הגענו לסיבה שלשמה התכנסנו: צימר על אגם. עומר חלבי, הבעלים, כבר התקשר לשאול אם אנחנו בדרך וחיכה לנו עם קמין מוסק, תה מתובל ואספרסו ארוך. כדי להגיע לצימר צריך לחצות את מסעדה. הצימר ממוקם בצד המזרחי של בירכת רם. חלפנו על פני המדרכות והרחובות המתפתלים של מסעדה שנראית שבוע אחרי השלג הגדול הרבה פחות אלגנטית. ערמות ערמות של שלג מעורב בבוץ לאורך הדרכים.

עומר חלבי מקבל את פנינו יחד עם אביו סולימן שבנה את מתחם הצימרים בשתי ידיו ואמו נאהידה, האחראית על התחזוקה ועל הארוחות הביתיות. כמה שיחות חולין והם כבר משווקים לנו את ארוחת הערב הדרוזית הביתית שלהם. הדרוזית מפתה אבל ההודית שעדיין בבטן מקשה על ההחלטה.

המתחם של משפחת חלבי הוא היחיד שיושב ממש על בריכת רם על שטח שנקנה מהורי הסבתא בשנת 1997. מימין ומשמאל – עזובה והזנחה, אבל מתחם הצימר מטופח ומזמין. דק מרווח עם מעקה שקוף על קו המים, הוט טיוב ושולחנות גן רומנטיים. לרגע אפשר לדמיין שאנו בצפון איטליה. הגן המשתפל עד לדק העץ נטוע בעצי אגוז ודובדבן שבשלכת כרגע. צריך להיות כאן בעונת הפריחה או בעונת הקטיף. המראה ודאי יהיה מלבב.

בשעות אחר הצהריים עדיין נעים לשבת על הדק במרפסת, להתרגע, לקרוא ספר עם כוס תה ופשוט לנוח. השקיעה שלא איחרה לבוא החליפה את תפאורת האגם ובינתיים התפנה מקום בקיבה לארוחת מקלובה, פאטוש ועוגת סולת לקינוח. בין לבין משוחחים עם עומר, שמתברר להיות צעיר משכיל, בוגר לימודי מזרחנות באוניברסיטת תל אביב שעד לקורונה גם לימד שם. כמו כולם הוא עבר ללמד בזום וחזר לכפר ובינתיים הוא כאן. מעומר אנו לומדים על הדור החדש של הדרוזים שנולד כאן, שכבר לא חש אותה מידת נאמנות לסוריה ואפילו מתגייס לצה״ל. נאמנות שנחלשת גם בקרב המבוגרים בעקבות נפילת המשטר הסורי. ב-2018 אף התקיימו כאן לראשונה בחירות למועצה המקומית.