בבוקר לח בשנת כך וכך שמתי פעמיי אל העיר הגדולה, הלא היא תל אביב יפו, כדי לצאת לסיור בנווה צדק. שמעה של השכונה על סמטאותיה וגלריותיה יצא למרחוק והגיעה גם אל הפרובינציה שלי בצפון. ולא סתם שמועה זו הייתה ולא סתם שכונה אמרו. פריז הקטנה – לא פחות ולא יותר! צרפתים מצרפת – כך אמרו – הגיעו לשכונה ונטעו בה בולונז׳ריז ופאטיסריז ופיזרו עליה מהגלאם והשיק שיש להם ממנו בשפע, מבטן ומלידה, ויצרו עבורנו פיסת אירופה בלבאנט.

כדרכם של פרובניציאליים העושים להם מנהג של קבע ל״יום כייף בתל אביב״ קבעתי גם אני לעצמי יום כזה, כשבתוכנית בית קפה נחשב, סמטאות, בית קפה נחשב, סמטאות וחוזר חלילה – עד שהלחות או העייפות יכריעו, או מי מהן שתגיע קודם. לא הייתי מספרת לכם את כל זה אלמלא קרה שהלחות הגיעה מוקדם מהצפוי והבריחה אותי חזרה צפונה וכל שהספקתי היה בית קפה נחשב אחד. יש התולים בי את האשמה וטוענים שהארכתי את ישיבתי בבית הקפה יתר על המידה כך שאפשרתי לשעות הבוקר הצוננות יחסית לחמוק מבין סמטאותיי. בולשיט. אולי אפשר להפוך את נווה צדק לפריז עם כמה פטיסריז וחנות של מאקרונים, אבל אין בכוחם של שום שיק וגלאם – פריזאיים ככל שיהיו – כדי להוריד ולו מעלת צלסיוס אחת.