לא אהבתי את וגאס. היא נראתה בעיניי מזויפת, מלאכותית, קיטשית, מוגזמת והמונית, ולמרות זאת היינו בה כחולמים – מה חולמים?! המומים! מה המומים? מוכי שוק תרבות מעוצמת הממדים, הפאר והשפע. התהלכנו בין ההיכלות והארמונות כמו היינו עכברי הכפר שהגיעו העירה, כמו עליסה בארץ הפלאות שעברה מחור המנעול ליקום מקביל. לא אהבתי את וגאס. אולי, המעבר החד שעשינו מאלסקה הקרחונית, מהטבע הפראי והטהור שלה אל המדבר שהתחפש לאירופה היה מעבר קיצוני מדי. מעבר שהמוח התקשה להסתגל אליו. אולי. ובכל זאת! לא אהבתי את לאס וגאס, עד כמה שלא פופולרי לומר זאת.

אז למה נסעתי? כדי לסמן וי. כדי לבדוק האם כצעקתה?  כדי לסגור חור בהשכלה, כי בדרך לישראל מאלסקה – בואו נעשה לנו קונקשן מגניב, ובתור קונקשן – היה מגניב. מגניב, ובכל זאת לא אהבתי את לאס וגאס, ואלה עשר הסיבות שלי:

לגור במלון ענק

לגור במלון ענק, כמו הרוב המכריע של המלונות בלאס וגאס הוא ביג מיסטייק. כמה אנרגיה השקעתי בלחפש מלון בלאס וגאס. כמה דילמות: על הסטריפ או ליד, עם קזינו או בלי קזינו, עם ארוחת בוקר או בלי, מלון פריז או מלון גרנד אם. ג'י. אם? רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: שמלון בלאס וגאס הוא עיר קטנה. אלפי חדרים – תור עם חבל בצ'ק אין, לאף אחד לא אכפת מהבעיה הקטנה שלכם, תלכו בו לאיבוד, תכתתו רגליים ואף פעם לא תצאו לסטריפ מהכיוון, הנכון גם אם תעקבו אחר ההנחיות של השלט בלובי. זאת בהנחה שתמצאו את הלובי…

לראות מופע של סירק דה סוליי

כמה פעמים אפשר לראות אקרובטים משתלשלים מהתקרה או קופצים ראש למים תחת עלילה מופרכת וקלושה? כולם אמרו שזה must. כמו לראות הצגה בלונדון, כמו ללכת למופע בברודווי בניו יורק. בווגאס, בכל פינה כמעט יש דוכן לממכר כרטיסים להופעות האלה. הם נקראים Tickets for tonight ואי אפשר לפספס אותם. גם אם לא תבחינו בהם, ילכוד אותך "יחצן" שלהם, בחולצת פולו עם לוגו העסק וישדל אותך לקנות כרטיס להערב. על פי האגדה האורבאנית, הדוכנים האלה מוכרים את הכרטיסים בהנחה משמעותית. בפועל, רק אם תלכו למופע של חשפניות על עמוד תשלמו 40 דולר. כל השאר עולה הרבה יותר. כשכבר שמחתי להצטייד בכרטיסים לערב ולהימנע מכאב הראש, התברר ש-Tickets for tonight  רק מוכרים לי את השובר. עבור הכרטיס עצמו יש להגיע כשעה לפני המופע לקופת המלון שבו הוא מתקיים.

לעשות שופינג באאוטלטים

גם כשטימברלנד וטומי הילפיגר מוכרים בהנחה זה עדיין יקר לי ואין מציאות. השוטטות בין חנות לחנות במתחם האאוטלט, בחום של המדבר הנאבדי, היא תענוג מפוקפק.  לכו על מייסיס, בסוף הסטריפ לכיוון צפון לתחושת אמריקה וחו"ל אמיתיים. גם שם יקר בדרך כלל, אבל יש תמיד אגפים של פריטים מוזלים ושם באמת ניתן למצוא מציאות. גם של מותגים.

 לאכול ארוחת בופה ב-35 דולר לאדם במלון פריז

יקר. יקר. יקר. התוכנית המקורית הייתה לאכול שם ארוחת בוקר, להתפוצץ מגבינות צרפתיות, מקישים ומקוראסונים ב-18 דולר לסועד ולהרגיש שבעים עד סוף היום. בפועל, על אף שיצאנו ממלוננו בשעה שמונה בבוקר, שנמצא מרחק 10 דקות הליכה ממלון פריז, לא הספקנו לתפוש את ארוחת הבוקר, המוגשת עד 10 בבוקר. התור, אוי התור המתפתל והארוך בכניסה להיכל האוכל. עמדנו בתור יותר משעה, ובינתיים – בעוד אנו עומדים בתור לארוחת הבוקר, משתנה הבופה לבופה צהריים ואיתו המחיר. במקום גבינות – סושי, שרצים, לובסטרים ובשרים מכל סגנונות הבישול הצרפתי המשובח, מנורמנדי ועד בורגונדי. כמה בשר אפשר, ואני צמחונית בכלל!

להמר

באופן אישי יש לי אפס הבנה בנושא. אם חשקה נפשכם בקול שקשוק המטבעות, אז גם זה פס מן העולם. הכל אלקטרוני-דיגיטלי. וחוץ מזה חבל על הכסף.

לשוט בגונדולה בוונישן

כי זה מגוחך כמו לשחות באמבטיה. הגונדולר ההיספאני, הבריכה, הגשרונים הם בעיני תמצית הזיוף  של לאס וגאס

לאכול גלידה איטלקית בסיזר פאלאס

כי היא מזויפת בדיוק כמו הפונטנה דה טרווי שממול. לרגע אחד השלינו עצמנו שטעם גן העדן של הג'לטי המפורסם מאיטליה יבוא אל פינו, אבל זה היה תפל ומאכזב ברמות. הבעת הפנים בתמונה יכולה להעיד.

 ביקור במלון לוקסור

הוא מרוחק, הוא ישן ומדריכי הטיולים אינם מעודכנים: כבר מזמן אין שם מומיות, לפירמידה יש מראה היי טקי וההירוגליפים וכתב החרטומים שמעטרים את הקירות מרגשים רק את התיירים האמריקנים. מי שמעוניין בכל זאת באטרקציה במלון הזה – מופע בתשלום על טביעת הטיטאניק.

לנהוג בתוך לאס וגאס

שומר נפשו ירחק מנהגי לאס וגאס המשוגעים. כל נהג שם הוא נהג מרוצים. עוקפים, חותכים, מבהילים ומסכני חיים.

לטייל ביולי בשעות היום

כי קל לשכוח שזה מדבר, חם רצח – אפילו אם תשרצו יום שלם בבריכה, אפילו לישראלים שמגיעים מכמעט מדבר.