פרובנס והריבריירה הצרפתית - סתיו ושלכת
מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת הפתעות. גם מי שמכיר אותי הכי טוב יודע שאני שונאת הפתעות, ולמרות זאת הוא בחר להפתיע אותי: יומיים לפני יומהולדתי הוא הסיר את האיפול והחשאיות שכפה על בני הבית, ומבצע פרובנס הותר לפרסום. כממתיק סוד ובארשת ״הנה אני עומד להגשים לך פנטזיה״ הוא בישר לי שבעוד יומיים כעת חיה ננחת במרסיי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה פתאום פרובנס עכשיו? האם לא הייתי מספיק ברורה כשהצהרתי על היעדים המועדפים עליי? הרי לא רמזתי ולא חמדתי לצון. נקבתי בשמותיהם מפורשות; אינדונזיה, אנטארקטיקה, הרכבת הטראנס סיבירית. כזה. לא מסובך.
טו מייק שורט סטורי לונג: אני קיבלתי את פרובנס ויחד איתה נאלצתי לחדד את הצרפתית שלי, שאמנם היא שפת האם שלי, אך איני דוברת אותה ברמת שפת אם. כלומר; כשהוא יבקש ״תשאלי אותו איך מגיעים ל…״ אוכל לנסח שאלה, אבל לא מתחייבת להבין את כל התשובה. עוד נאלצתי להתנתק בצער משגרת חיי המענגת, כדי לשרך את דרכיי בין עיירות פרובנס, כדי לאכול גבינות צרפתיות שמנות ומסריחות, כדי לאכול קרואסונים נוטפי חמאה לארוחת הבוקר ולחסל כבר בעשר בבוקר את מכסת נקודות שומרי משקל. או מונדיה! למה זה מגיע לי?!
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל את פרובנס דמיינתי לגמרי אחרת. אולי אשמות בכך החמניות של ואן גוך, או אולי אשמים הנופים הירוקים והכפריים של פול סזאן – אבל כשהגענו לאקס אן פרובנס, מיד לאחר הנחיתה בשדה התעופה במרסיי, לא היה זכר לשדות הלבנדר, לא לחמניות, לא לנוף הכפרי הירוק אה-לה פול סזאן ולא לאור הרך המפורסם שאמנים רבים כה נמשכו אליו וטענו שהוא מושלם לציור. הימים היו ימי נובמבר, השמים התעננו באפור-עכבר, ולא אחת גשמי זעם שטפו את הרחובות. אקס אן פרובנס, הנודעת גם בכינוי החיבה Aix הייתה סתם עיירה אורבאנית עם אספלט, מזרקות, רחובות, חנויות, בתי קפה ובניינים. סה-טו! פארדון באמת, אבל חנויות ובתי קפה יש לי מספיק בעיירה שלי ופארדון מראש מכל הפרנקופילים, הפרובינסיאליים ושוחרי צרפת באשר הם.
סֶה נֶה פָּה טוּאָה פרובנס – סֶה מוּאָה
בהוטל, לאחר שהצלחתי להתגבר על האכזבה וההלם הראשוניים, התאפסתי על עצמי והחלטתי ש-ז'ֶה-סְווִי סתם כפויית טובה, במיוחד כלפי מי שאילץ אותי לארוז מזוודה בלי שביקשתי ושפרובנס בכלל לא אשמה: סֶה נֶה פָּה טוּאָה, פרובונס – סֶה מוּאָה. החלטתי לגלות סלחנות גם כלפי ואן גוך וסזאן, שציירו את פרובנס באהבה רבה, כפי שהם ראו אותה אז וכפי שפרובנס נראתה לפני יותר ממאה שנה. גם הם לא אשמים שציפיתי לגור בבית אבן כפרי, מוקף צמחיית פרא עבותה, נטוע בין שדות לבנדר וחמניות ולא בהוטל עם חניה תת קרקעית שמאתגרת גם נהגי פורמולה אחד.
הדבר השני שעשיתי לאחר ההתאוששות היה לחשב מסלול מחדש. התברר לי שבעלי אף טרח על תוכנית כוללת שעיקרה 500 עיירות בחמישה ימים. חטפתי חום. מכירה את עצמי. אחרי העיירה השלישית אני מתחילה להשתעמם: אותן סמטאות מרוצפות אבן, אותן חנויות, הכנסייה התורנית, המזכרות, שמן הזית, היינות המקומיים. איףףף, סה טריבל! בו במקום הוחלט להקדיש שלושה ימים לעיירות ויומיים לקניון ורדון והריביירה. לחוץ, צר ומחופף, אבל זה הכי טוב בנסיבות הקיימות.
אז זהו, די! ז'ֶה-סְווִי כאן כדי ליהנות, ואם הגעתי עד לכאן, אז אגיע גם לקאן!
היום הראשון:
מרסיי – אקס אן פרובנס – גורד – אקס אנ-פרובנס
מתחם אל על בשדה התעופה מרסיי נראה כמו בסיס צבאי קטן בערב הסעודית. מגודר וסובב חיילים חמושים בתתי מקלע. מסביב מרבית הנוסעים, ובעיקר הנוסעות נראים כמו מאיחוד האמירויות. הנשים עוטות אוהלים שחורים והגברים בכיפות ברסלביות לבנות וזקנקני דעש.
מרסיי חביבה על המוסלמים והם כבר מהווים 58 אחוזים מאוכלוסייתה. זהו מספר ששינה את צביון העיר באופן שלא עושה חשק להישאר בעיר דקה גם במחיר ויתור על מרק הבויאבז המפורסם שלה.
אקס אן פרובנס מרוחקת כ-30 ק״מ צפונית למרסיי. את הדרך המשעממת והסתמית עד אליה קיבלתי כרוע הכרחי עד לדבר האמיתי שסברתי שמחכה לי. על ההלם והאכזבה כבר פירטתי לעיל. כיוון שהגענו בצהרי יום כל מה שרציתי הוא לעוף ממנה, לנסוע ולמצוא את פרובנס שלי. נסענו לגורד. לא שגורד הגשימה את הפנטזיות שלי, אבל הייתה מעניינת וכפרית יותר לטעמי.
היום השני:
אביניון – ארל – Les Baux de Provence – המופע אורקולי במחצבה נטושה:
eCarrieres de Lumier
היום השלישי:
אקס – איל סור לה סורז' – פונטיין דה וקלוז – רוסילון – אקס
היום הרביעי:
אקס – קניון ורדון – מוסטייה סאן מארי – ניס
היום החמישי:
ניס – אז – מונטה קרלו – ניס
אולי אמרו את זה קודם לפניי, אבל לי אף אחד לא אמר שמונקו נראית כמו מג׳דל כרום מערב. אמנם בחניון המרצדס השכורה שלנו נהנתה מפורש מימין ולמבורגיני משמאל, אבל האנשים אשכרה גרים בשיכונים ובצפיפות.
לסיכום:
"טיול הוא כמו חלום – כמו דלת שנפתחת מהעולם האמיתי לעולם שעתיד להתגלות"
(גי דה מופסאן)
היו אלה חמישה ימים מרוכזים ומופלאים, עם הרבה טבע ונוף, אמנם בלי שדות לבנדר, אבל עם צבעי שלכת עזים, כמו שיש רק בחו"ל. אז פארדון פרובונס, שהתנהגתי באופן כל כך פרובינסיאלי. זה היה כל כך פרובינסיאלי מצדי.
תיאור מקסים! ובמיוחד הסגנון הבלתי שיגרתי.
תודה רבה עדנה!