למה נסעתי לאלסקה

זה היה מפעים, זה היה שליו וזה היה שונה מכל תמונות האיים בתאילנד, מהקתדרלות והנהר והגשרים באירופה או מהטיים סקוור והסנטרל פארק בניו יורק. זה היה רחוק, זה היה יפהפה ורציתי להיות שם, גם אני, על הסיפון, מול קיר קרח תכלכל, גומעת ב-live רגע כזה. כי כאלה אנחנו: יש מי מאיתנו שמתרגשים מול נוף המדבר, יש מי שרוצים לגור בתוך חופים לבנים ודקלי קוקוס, ויש כמוני, שמתרגשים מקירות קרח תכלכלים ופסגות מושלגות.

חופש הוא חופש הוא חופש בין אם נסענו רק עד מצפה רמון ובין אם נסענו לחו״ל, אבל הפעם, באלסקה, נפל לי האסימון. זה היה יכול לקרות בכל מקום אחר בעולם, אבל קרה שבאלסקה כמה רגעים קטנים ומרגשים הצטרפו והתגבשו לכדי התובנה – למה חופש, או חופש ממה.

כולנו משננים את אזהרות המסע המיוחדות לנו, הישראלים: לא להזכיר שאנו מישראל, לא לדבר עברית, להחביא את מגן הדוד, לא להסתובב עם חולצות או תיקים כתובים בעברית ועוד ועוד, כדי   לא למשוך אלינו אש, שרק לא נעיר איזה שד אנטישמי.

למה אלסקה? למה טיול עצמאי באלסקה?

כי אלסקה אפשרה לי:

להתרגש עם זרים מאלפי לווייתני בלוג׳ה חוצים את האוקיינוס;

להתרגש ממחווה של תייר זר שטורח להפנות את תשומת ליבי ל-bald-eagl שבראש העמוד ולכבשה הלבנה על הגבעה, כי כולנו עומדים יחד ומתצפתים על הגבעות סביב בתקווה לראותם;

להתרגש יחד מקול הרעם המבשר נפילה של פיסת קרחון;

לעמוד יחד בקור המקפיא, באמצע הלילה בשום מקום, להתלחשש ולצלם את אורות הצפון;

להתפעל יחד מקירות הקרח התכלכלים;

לחלוק מידע וטיפים על מקומות שווים:

כשכל זה קרה הבנתי שכאן לאיש לא אכפת שאני מלי מישראל או שהבחור לידי הוא יאן מטייוואן. היו אלה רגעי חופש מהמשא של להיות ישראלית בחו״ל, חופש מהחשש לומר בטבעיות ובביטחון ״ווי אר פרום איזראל״, בדיוק באותה טבעיות כמו של כריסטינה מוויסקונסן. היינו כולנו תושבי הכדור הזה, מאוגדים תחת תשוקה משותפת לנוף, לטבע ולחיות הבר,  חולקים רגעים נדירים יחד.  באותם רגעים, השלום העולמי של מלכות היופי לא נראה מעולם קרוב יותר ובהישג יד.