אל תדברו אליי בסחלבים

בבוקר יומולדת אחד נחת בביתי עציץ יפהפה של סחלבים. היצורים הוורודים והענוגים האלה בסך הכל ביקשו למלא את ייעודם ושליחותם, לרומם את רוחי המדוכדכה על מניין שנותיי המתמעט והולך, ואילו אני רק הבטתי בהם בעוינות גלויה: נו, איפה בדיוק אתקע אתכם עכשיו? איזו התערבות בוטה בעיצוב הסלון, עוד מישהו לדאוג לו? עוד פה להאכיל? לא שמעתם שאני בשלב הקן המתרוקן? ומה זה הוראות ההפעלה האלה שהצמידו אליכם? רק מים מינרלים, אור, לחות, לבדוק אם קר לכם או שחם לכם ולרסס עליכם מים (מינרלים) לקטום קצוות בסוף הפריחה כדי להבטיח סבב פריחה חדש (מי רוצה בכלל), להוציא אתכם מתוך הכלי הדקורטיבי בזמן ההשקיה ולא להחזיר עד לניקוז כל המים… תגידו אני עובדת אצלכם?!

לא רציתי להעליב את הסחלבים ולא את שולחיהם. לבי ומצפוני גם לא נתנו לי להניח להם למות. גם חששתי מהמועצה לשלום הפרח שתאשים אותי בהזנחה ובהתעללות בחסרי ישע. ואז תוך כדי ניסיון למצוא עבורם פתרון הומניטרי, מיקמתי אותם בחדר האמבטיה! יש לנו שם מונומנט בשם ז׳קוזי, זכר לעידן שבו היה משאת נפש ובילוי חובה בכל צימר גלילי. לז׳קוזי הזה יש משטח ישיבה רחב שאפשר להניח עליו את הסחלבים. חדר האמבטיה, חשבתי, הוא המקום בבית שמתקיים בו אקלים סובטרופי ועם החום, האדים והלחות שנוצרים הם יוכלו להתגבר מעט על הגעגוע לארצות המוצא של אבותיהם. פעם בשבוע אשקה אותם עם הטלפון-דוש ומקווה שכולנו נהיה מרוצים. התנצלתי בפני הסחלבים על דחיקתם לקרן זווית ועל מידורם ממרבית פעילות הבית, ובמיוחד התנצלתי שלא יקבלו אצלי מים מינרלים. אבל בואו, גם אני לא בדיוק שותה חלב אתונות ולא ניזונה על פי המלצות ארגון הבריאות העולמי.

הסחלבים, אצילי נפש שכמותם, לא הוציאו הגה ולא השמיעו שום מחאה, אבל אם אי פעם הם יחליטו למרוד ויפנו למועצה לשלום הפרח יהיה להם קייס. בני האדם הם אלה שעוקרים אותם מסביבתם הטבעית, כולאים אותם במכלאות-משתלות, מרבים אותם באמצעים מלאכותיים ומוכרים אותם בהרבה כסף רק כדי שישמשו כפרחי מחמד.

בינתיים ההסדרה הזו בינינו עולה יפה ואני לא מזהה פגיעה בבריאותם.

בינתיים אל תדברו אליי בפרחים. דברו אליי ביהלומים