סופשבוע מדברי בירוחם רבתי
למה ירוחם? זה סוף העולם שמאלה! מה איבדת שם? היו חלק מהתגובות שקיבלתי מדורשי שלומי וטובתי כשסיפרתי על תוכניותיי לסופ״ש הקרוב. ובאמת, למה ירוחם? הרי צריך לרצות מאוד להגיע למקום שנסגר ביום שישי בשעה שתיים בצהריים ומקפל בתוכו הבטחה לרעב קולינרי מצד אחד ולשיממון תרבותי מצד שני. סכנת נפשות של ממש. אבל אני, מעודי לא הייתי בירוחם וירוחם היא במדבר, והמדבר הוא אהבה ואת האהבה הזאת ניתן לתחזק רק בחלון הזדמנויות קצוב ועונתי של מזג אוויר סביר ונוח לטיולי טבע.
אז למה ירוחם בכל זאת? כי יש לה מכתש גדול שעושה לה את מה שעשה מכתש רמון למצפה רמון, יש בה מלון יחיד, שהוא חברתי ושהכנסותיו קודש לפיתוח העיירה, יש מסלולי הליכה וטבע חדשים ויש אוכל מרוקאי אסלי של מאמות שמבשלות ומארחות בבתים. אה, ויש לה גם תצפית זריחה, אחת מהיפות בארץ, מעל המכתש. ואם כל אלו לא סיבות מספיק טובות כדי לגמוע את 234 הק״מ שבין הפריפריה הצפונית שלי לפריפריה הדרומית – אז מה כן??
ירוחם - כמה קטנות
- ירוחם הוקמה ב-1951 כמעברה לעולים ממרוקו, רומניה והודו.
- יש בה כיום כ-10,500 תושבים
- ראש המועצה החדשה, טל אוחנה, צעירה בת 34 המתגוררת בבית הוריה.
- היישוב היה השראה לסרט "סוף העולם שמאלה"
- חלקים מהסרט "ביקור התזמורת" צולמו בירוחם.
- מפורסמים שצמחו בירוחם: אבי סינגולנדה, במאי הקולנוע, דוד דרעי, הזמר הנער, נועם דדון שהתגלה בתוכנית בית הספר למוזיקה.
ירוחם מרכז - Center of town
ביום שישי בשעה שתיים בצהרי יום, הירוחמים כבר מכונסים בבתיהם, אפילו הפיצוציה כבר נעלה שעריה, אבל על הכביש הראשי מסתמן פתח להצלה – מאפיית אללוף. באין ברירה, גם לחמניה ושוקו ישביעו רעבים. אני שואלת בזהירות את אללוף אם יש סיכוי שהחנויות במרכז המסחרי פתוחות עדיין ובתשובה הוא אומר: ״גיברת, כאן זה לא תל אביב״. למרות זאת החלטנו לחפש את המרכז כי שמעתי שיש כאן חנות קטנה ומטריפה בשם ״מוסקט״.
המרכז המסחרי של ירוחם שומם כמובטח. מעט החנויות שבו אכן סגורות ובחנות הפרחים כבר עושים ספונג׳ה. גם במוסקט עושים קולות של סופשבוע, אבל הבעלים, משה שי, מקבל אותנו במאור פנים ובחביבות כובשת ומבטל את חששותינו על כי אנו מעכבים את סגירת החנות.
בתו, עיינה, חיילת בחופשה שממלאת תפקיד יוקרתי, רושמת את ההזמנה ובינתיים אנו בודקות את חנות התבלינים והקטניות שהיא חלק מבית הקפה. ההסברים על התערובות השונות והריחות הארומטיים של התבלינים הטריים עשו את שלהם והצטיידנו במסאלות, גריף עוף, תבלין פרגיות ועדשים כתומות-כתומות שלמות, שכאלה מייבאים רק מהודו. בעוד שבוע, כשהתבלינים יעלו על השולחן, הם יזכירו את שי ועיינה, את הבטטה וורה – כופתאות תפוחי האדמה ההודיות, את הסלט שיד שף הפכה אותו מסתם-סלט לגורמה-סלט ואת הבירה הצוננת שליוו את הישיבה במרכז, במזג אוויר חמים ומלטף.
למרכז ירוחם הגענו לאחר מסלול בשמורות אירוס ירוחם והחלמוניות ומשם לאגם ירוחם.
שמורת אירוס ירוחם
אירוס ירוחם פורח בין אמצע פברואר לאמצע מרץ. השמורה, הנמצאת בשולי שטח אימונים צבאי, התגלתה על ידי חיילים.
הגעה: בצומת דימונה פונים לכיוון ירוחם, כביש 204. לאחר כשישה ק”מ,פונים שמאלה בעקבות השילוט החום לשמורת אירוס ירוחם ולמחנה משואה . לאחר כ-100 מטר פונים ימינה לדרך עפר (משובשת אך עבירה לכל רכב), נוסעים כ-800 מטר ופונים שמאלה בעקבות השילוט לשמורה. ממשיכים כ-700 מטר נוספים ומגיעים לרחבת החנייה של השמורה.
אגם ירוחם
אגם ירוחם הוא חלק מפארק ירוחם המשתרע על פני כ-3000 דונם. האגם הוא מלאכותי והוא נוצר בעקבות סכר שנבנה כדי לווסת את גאות נחל רביבים וכדי לאגום מי שיטפונות. כיום האגם משמש לקיט ולדיג.
מאמא מבשלת - שולה קנפו
מאמא-אוכל מרוקאי-ירוחם הוא צירוף מילים מבטיח ואין בו כמו למשוך אשכנזים (במובן המטאפורי) לחום, לאותנטיות ולפולקלור. שולה קנפו היא אחת המאמות – ״המבשלות של ירוחם״ – שהוא חלק מפרויקט ״עתיד במדבר״.
המבשלות של ירוחם הינו פרויקט חברתי, במסגרתו מארחות נשות ירוחם בבתיהן, לחוויה בלתי נשכחת של ריחות, צבעים, וטעמים. הפרויקט נולד מתוך הצורך לספק למתארחים בעיירה מקומות לאכול בהם כשהכל סגור.
״אנו מזמינים אתכם לארוחה עשירה של מעדנים אתניים באירוח ביתי וסיפורים מן הישוב, בליווי של מנחי העמותה, לחוויה אנושית, תרבותית וקולינארית עשירה״ – כך מזמין אותנו אתר עתיד במדבר, ואנו, אשכנזים מטאפוריים וחסרי מנוח מתפתים להרפתקה.
אז מה היה לנו, או ליתר דיוק – מה לא היה לנו;
אירוח ביתי:
הארוחה התקיימה מחוץ לבית, בסוכה מאולתרת, על שולחן מתקפל וכיסאות פלסטיק. אמנם הסוכה מחוברת לבית ולמטבח, אבל הישיבה בסוכה הלא מטופחת יוצרת תחושת עליבות. איפה איזה שטיח אוריינטלי, מוזיקת רקע מרוקאית? אין אפילו תרבוש לרפואה. ביתי זה לא. מלבדנו ושולה השתתפו בארוחה בנה וכלתה, זוג טרי מלפני שבוע.
ארוחה עשירה – כן. היה שפע, היה מגוון.
מעדנים אתניים;
הדג המרוקני, אחת ממנות הדגל של המטבח המרוקני, שאין כמו עושר טעמו, ניחוחותיו וחרפרפותו כדי לטבול בו חלת שבת מתפצפצת ולשמח לבב אנוש – אכן הוגש כמנה ראשונה, בלוויית פולים. טעימה ראשונה והחך שלי חוטף את שוק חייו במכת תפלות וסרות טעם שלא ידע מימיו. לגפילטע פיש כבר יש יותר טעם!
לא מלח או פלפל לו, לא כמון או כוסברה ולא נעים להעליב את מאמא קנפו. ״אתבל במטבוחה״, אני חושבת לעצמי ביצירתיות ומערה לצלחתי תערובת בצבע אדמדם חיוור, שנראית כמו הדבר הקרוב ביותר למטבל האלוהי מתוך שורת קעריות הסלטים שעל השולחן. ואז – החך שלי חוטף מהלומה נוספת. מהלומה של תפלות ואפס טעמים.
מה קורה כאן? הרי מטבוחה היא מקור לגאווה ולתחרות בין המרוקאיות. מטבוחה היא תעודת הזהות של המבשלת. מטבוחה זה ה-DNA, מטבוחה זה אלמנטרי קנפו. תדע כל מאמא מרוקאית- עברייה שהיא מוסרת את גורל חך סועדיה למבשלות המטבוחה הכי ראויות. אלמנטרי קנפו!
באשר לשאר הסלטים: רק אחד מהם, סלט סלק ירוק מבושל, היה מרוקאי אתני וגם טעים. כל השאר נכנסים לדעתי תחת ההגדרה פיוז׳ן מרוקאי; קוביות תפוחי אדמה תפלות, חציל קלוי תפל, כרובית במיונז שלא טעמתי, סלק וגזר מגורר – סביר, סלט ירקות קצוץ לא מתובל ותפל, רצועות חסה לא מתובלות. הבנתם את הפרינציפ. שולה חוסכת בתבלינים.
אז מעדנים אתניים? לא!
סיפורים מן היישוב בליווי מנחה העמותה? גם לא!
לעיקריות הוגשו צלחת עם כמה נתחי עוף מבושל בגוון צהצהב, וצלחת נוספת שחלקה קציצות עייפות עם כמה נתחי בקר. אני צמחונית, אבל בעלי והחברים העידו על יבשושיות הקציצות וכמנות שנראו כמו שהוקפאו והופשרו ולא טופלו כראוי ואני יכולה להעיד על מנות בעלות מראה לא מזמין בעליל.
מזל שהיה קוסקוס מקצועי, רך ומשיי, שניכר שלא הגיע משקיות האינסטנט ומרק ירקות לא רע. לקינוח הוגש תה נענע מצוין בקנקן פושטי בשקל ממקס סטוק ( כי מה כבר אפשר לקלקל כאן?) בכוסות זכוכית שקופות ופושטיות. לא אלה האוריינטליות, הצבעוניות-מוזהבות המרוקניות. ויש לה כאלה. היא עצמה סיפרה. לצד התה הונחה צלוחית עוגיות אשכנזיות. סתם עוגיות ריבה. לא שבקייה, לא בסבוסה ואפילו לא עוגיות מכונה הקלאסיות לטבילה בתה.
תוך כדי הגשת המנות שולה מספרת את סיפור חייה. שולה היא אישה אמיצה, שנטלה את גורלה בידיה ובמקום לשקוע בעוני ובחוסר כל הפכה ליזמת, ליזמת חברתית ולאישה של עשייה. היא אוהבת לדבר, בעיקר על עצמה, אתם רק צריכים להיות הקהל. בהמשך הערב, כשהיא משתחררת יותר ויותר, דיבורה ישלב גם קללות מרוקאיות עסיסיות אסליות שנבצר ממני לשחזר. דרך שולה תלמדו לא רק על סיפור חיים קשה אלא תקבלו תמונת מצב וצוהר לחיים בעיירה, למרקם החיים בעיירה, ליחסי התושבים, לרכילות, לפוריטניות ואיך נראית עיירת עולים בסוף העולם שמאלה, שכבר 60 שנה תקועה כמעט באותו מקום ברמה הסוציו-אקונומית, אבל הרוב המוחלט שלה ימשיך להצביע לביבי ובלשונה העסיסית של שולה: כולנו ביבי וכולכם על הטיזי!
ארוחה עולה 110 שקל לסועד. זה יקר ורמת האוכל וההגשה לא מספקים תמורה ולא מצדיקים את המחיר, אבל כאן לא משלמים על האוכל אלא על הצגת היחיד של שולה וזו מן הסתם ההצגה הכי טובה בעיירה.
זריחה מעל המכתש הגדול
מזמן לא התעוררתי, ועוד בשבת בבוקר (!) בשעה הפראית 4:45 (!) אבל כדי לראות זריחה צריך להשקיע. זה לא כמו בשקיעה, שיכולה להפציע מולך גם בלי שהתכוונת והיא מצויה בסביבתנו בשעות ערות שפויות.
הגעה;
מכוונים וויז ל- מצפור הר אבנון. סמוך לשלט החום ״הר אבנון״ פונים שמאלה לדרך עפר עבירה עד לחניה. מהחניה, במרחק של כ-500 מטר, במעלה אחת הגבעות, המספקת תצפית פנורמית על כל המכתש שנפער מתחת, מתמקמים ומחכים. המהדרים מגיעים עם ערכת קפה.
ערפל סמיך ליווה את הדרך ואת העלייה במעלה ההר – לא ראו ממטר במלוא מובן המילה. על ההר, עד הזריחה, ניתן ליהנות ממקבצים של ערפילי בוקר, שחלקם גולשים למכתש בחיזיון מרהיב.
האור שעלה התחזק מרגע לרגע, צבע את השמים בכתום ובסגול ולאט לאט גם השמש החלה לבצבצץ. כשהלילה הפך סופית ליום והשמש הייתה עיגול מלא באופק, רוח קרה וחצופה כיסתה במחאה את ההר בענן רטוב וקר, שהצניח באחת את הטמפרטורות. נהיה ממש קר אבל הגרוע יותר – שאי אפשר היה למצוא את דרך הירידה מהגבעה. ובכל זאת, מצאנו אותה כשמצאנו אותה וחזרנו עייפים אך מרוצים לאירוס במדבר.
מלון אירוס במדבר
למלון הגענו בצהרי שישי וחלקנו הספיק ליהנות מן הבריכה החצי אולימפית שלו לפני השנ״ץ. המלון לא מעוצב כמלון סטנדרטי, אלא כיחידות דיור חד קומתיות.
המלון הוקם ביוזמת קרן ירוחם כ"מלון חברתי", כאשר מרבית רווחיו מועברים לטובת חינוך ורווחה בעיר. המלון שנחנך בדצמבר 2014 הוקם על השטח, שבעבר שירת את משרדי חברת רותם אמפרט נגב, אשר תרמה את הקרקע לקרן ירוחם לטובת הקמת המלון. את המהלך הוביל יו"ר הועדה הקרואה ירוחם דאז, עמרם מצנע.
המלון כולל 47 סוויטות עם גינות פרטיות, מדשאות, טרקלין עסקים, לובי-בר, בריכת שחייה וספא.
עיצוב המלון משתלב עם הנוף המדברי ויש בו צבעוניות רגועה, שמופרת רק עם השטיחים שיובאו במיוחד מאזרביג׳אן.
אחרי הצפייה בזריחה – ארוחת הבוקר המושקעת והמפנקת של המלון הייתה יותר ממושלמת
לאתר המלון: אירוס המדבר
הסנפיר הקטן, הסנפיר הגדול, חולות צבעוניים
אין כמו מסלול טוב כדי להשקיט ייסורי גרגרנות יתר. תיאור מסלול הסנפיר הקטן נשמע לי כהולם את יכולותיי הפיזיות המדודות וכמי שלא יכול למוטט את משנתי הסדורה נגד מאמצים גופניים שאינם עולים בקנה אחד עם בן האנוש הסביר; קילומטר וחצי, מעגלי, קצת יתדות, קצת חולות צבעוניים, קצת מכתש.
על פי הנחיות ההגעה, החנינו את רכבינו בחניון החולות הצבעוניים. משם, כך הוסבר, מעבר לכביש, מתחיל המסלול הידידותי – זה שמוגדר למשפחות. אני מביטה מעבר לכביש בחשדנות. ממול הר גבוה, אימתני וסלעי שבראשו נראות כמה דמויות ליליפוט, המעידות שאכן לשם צריך להגיע. אני מסרבת להאמין למי שכתב; אל תתרגשו מהעלייה, היא לא רצינית. אני מנסה לקרוא שוב, אבל מתברר שאין קליטה. אין מידע ואין ברירה. נראה שזו הדרך. משפחה עם ילדים בני חמש ומפת טיולים מנוילנת עושה את דרכה במעלה הסימון השחור. ״תראי, בני חמש עושים את זה קלי קלות,״ מנסים הורי הילדים והחברים לשדל אותי, אבל אישה מודעת, מודעת לגבולות של עצמה!
אף ילד מתוק בן חמש שכבר יודע לקרוא מפות טיולים לא ישכנע אותי לטפס קילומטר של זוועת עולם כגון זו, כשתוך כדי עלייה אני מחזירה נשמתי לבורא – גם אם הבורא בכבודו ובעצמו ממתין רק לי בקצה השני. יש גבול. גם הטבע צריך לרכוש כבוד לאישה בגילי ולא לדרוש כל הזמן שיכבדו אותו.
אז בן החמש המשיך לטפס עם הוריו את מה שהתברר מאוחר יותר כסנפיר הגדול ואילו אני הלכתי לחפור קצת חולות צבעוניים בחברת ילדים רגילים שהוריהם יודעים להתאים פעילות לגיל הילד.
הסנפיר הקטן: מסלול מעגלי שמתחיל ומסתיים בחניון החולות הצבעוניים. מתחילים בסימון השחור, בעלייה עד להתפצלות המסלול: ירוק, שמאלה – ליורדים ואילו השחור לממשיכים לסנפיר הגדול. בסוף הירידה – סימון כחול שמוביל עד לחניון החולות הצבעוניים.
סנפיר גדול: מסלול לא מעגלי. מתחיל בחניון החולות הצבעוניים ומסתיים בעין יורקעם. רצוי להקפיץ רכב אחד לנקודת הסיום. מחניון החולות הצבעוניים ממשיכים בשביל המסומן שחור עד עין יורקעם, או שחוזרים את כל הדרך חזרה עד חניון החולות הצבעוניים.
עין יורקעם
מיטיבי לכת מגיעים לעין יורקעם בתום מסלול הסנפיר הגדול שמסתיים שם ומי שאינם מיטיבי לכת ולא מוצאים את הסנפיר הקטן מדלגים ישר לעין יורקעם.
עין יורקעם הוא מעיין הנובע בחלק העליון של נחל חתירה, ממזרח למכתש הגדול, נובע בעיקר בחורף. לקראת סוף הקיץ נשארים מים מעטים רק בחלקו התחתון של הגב וחלקו העליון מתייבש,
לקריאה נוספת על האזור:
אם אתם אוהבים מדבריות בארץ ובעולם, אני מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט של איריס סביניק קרסו, מהבלוג "עד הטיול הבא" על ירוחם, שבטה, כביש 10, חמוקי ניצנה ועוד.
Facebook Comments