כדי לא לראות טיגריס בטראק בפריאר – קומילי

באופן מאוד לא אופייני לי, מצאתי עצמי בוקר אחד משכימה קום לפני קריאות ההשכמה של הקופים מהג׳ונגל הצמוד לחדרנו בגסטהואס, עולה על נעלי ספורט וצועדת על קיבה ריקה מקפה וארוחת בוקר אל הג׳ונגל הקרוב למקום מגוריי כדי לחזות בפילים ברחצת הבוקר ובטיגריסים המשחרים לבשר אדם לארוחת בוקר.

נראה שהתרשלתי משהו בהכנת שיעורי הבית בנוגע לשמורה, והעובדה שמדובר באחד מריכוזי הטיגריסים הגדול בהודו נשמטה ממני. מסיבה זו לא הבנתי את המולת ההכנות הלחוצה של צוות הריינג׳רים, את כלי הנשק שנשאו עימם, את החותלות שנתנו לנו לגרוב כדי למנוע חדירת עקרבים לנעליים ובעיקר לא הבנתי שאני נדרשת לצעוד ברגע זה חמישה קילומטר, על קיבה ריקה. משום מה דמיינתי וציפיתי לרכב ספארי, שיספק לי נוחות ותצפית נוחה ומוגנת בטיגריסים כי מה שעובד ברמת גן חייב לעבוד גם בהודו. אבל כאשר אבדתי, אבדתי  – ואל לי לקלקל על הבוקר את דעתם החיובית של ההודים עלינו,  וחוץ מזה שהערכתי מאוד את ההיערכות. יש לאמריקאים מה ללמוד מההודים באיך לשלוח תיירים אל הטבע הפראי: באלסקה למשל, הותירו אותנו לנפשנו עם הדובים, עם הנחיות מצחיקות של לייצר רעש עם פעמונים ואם אין לכם – פשוט תשירו, או להתיז ספריי נגד דובים במקרה של מפגש בלתי אמצעי. וכאן? אמריקה זה כאן! ריינג׳רים חמושים ותרמיל אוכל אישי לכל צועד עם לוגו השמורה: ובכל תרמיל – הס פן תעיר – ישן לו בקבוק מים, תפוח, מנדרינה, קרטון מיץ תjפוזים, אידלי ומרק ארוז בשקית ניילון (!) – עדיין לא שמעו על הפטנט שנקרא סנדוויץ׳.

יעברו חמישה קילומטר וכמה גוויות של חיות – עדות לפעילות הטיגריסים – עד שאפגש עם ארוחת הבוקר הזאת, אבל בל נקדים את המאוחר. בינתיים, יותר משדאגתי לטיגריסים, דאגתי לעמוד בקצב הקבוצה, שהורכבה מלאומים שונים, שחלקם לפחות –  פחות אוהד את ישראל, ושוב, זה לא היה המקום להוכיח שצה"ל לא מכשיר כראוי את הבנות.

בקילומטר הארבע וחצי, החל לבצבץ מתוך הסבך מראה קסום של אגם ירקרק, שעליו היינו אמורים לצאת לבמבו ראפטינג – אם כי קשה לכנות כראפטינג את מה שהיה לא יותר מציפה נינוחה על אגם רגוע וחלק, אבל למי אכפת. העיקר לאכול את ארוחת הבוקר, לנוח על הבמבו ולדחות את המחשבות על חמשת הקילומטרים שמחכים לי בדרך חזרה.

ואלה החיות שלא ראינו גם בדרך חזרה; פילים מתרחצים, טיגריסים טורפים, קופים צורחים. ההסבר הרשמי: הפילים קמו מוקדם מאוד היום, והטיגריסים? היצור האנושי האחרון שפגש בהם מת ב-1908 והקופים – סתם בא להם להסתתר בין צמרות העצים. ולא, אין כסף חזרה.