24 שעות בירושלים
באחד האמצ״שים של יום דצמברי בהיר הקפנו ב-24 שעות את חצי כדור הארץ בלי שנצא מעיר הקודש, בירת ישראל, ירושלים. כשמדובר בירושלים זה קל: מתחם אחד צרפתי, שלכת אחת קנדית, מנזר אחד גיאורגי ושוק אחד, שאמנם נקרא מחנהיהודה, אבל לאט לאט זונח את מאפייניו הלבנטיים ומאמץ לוק אנד פיל של שוק ״לה בוקרייה״ בברצלונה.
התחלנו את היום במתחם הצרפתי שנכון לימינו הינו מלון נוטרדם.
מה עושים במתחם הצרפתי?
- אפשר לישון במלון
- אפשר לאכול במסעדת הגבינות
- אפשר רק לעלות לקומה הרביעית וליהנות מנוף פנורמי 360 מעלות של ירושלים.
- ואפשר להגיע ולו רק כדי להתפעל מהמבנה היפה הזה – מומלץ פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה.
אנחנו הגענו עבור 2 ו-3 ולרגל כנס חגיגי בספרייה הלאומית בהר הצופים.
המתחם הצרפתי שייך לרוזן צרפתי אמיד בשם מרי פול אמדה דה-פיילא. הוא הגיע לכאן בסוף המאה ה-19 כצליין, רכש את הקרקע ובנה את המתחם שכלל בית חולים, אכסנייה בשם נוטר דאם דה פרנס שסיפקה לינה ל-1,500 צליינים והיום משמש כמלון וכנסייה.
המלון מתהדר במסעדת גבינות ויין משובחת ו-rooftop עם תצפית פנורמית, מן המרהיבות והיפות על כל ירושלים. הקטע במסעדה הזאת הוא שהם אינם מדברים עברית והתפריט כתוב בדולרים. בקטע עקרוני. המלצרית שדיברה אנגלית סבירה במבטא פלסטיני קל התייחסה אלינו ברשמיות ובריחוק – אם להיות פוליטיקלי קורקט – ואם לא – אז קוראים לזה בעברית התנשאות. כמה מוזר. בחו״ל מיד מזהים אותנו כישראלים ומלצרים שמחים לשלוף את כל אוצר המילים שלהם בעברית, וזאת? ברור שהיא יודעת עברית וברור שזיהתה אותנו כישראלים אבל היא משחקת אותה כאילו המלון הוא שטח אקסטריטוריאלי.
כיוון שלא הגענו לירושלים כדי לשחק משחקי ריבונות עם מלצרית, החלטנו שזה אפילו משעשע ותורם לתחושת החו״ליות, אז זרמנו. הזמנו מרק דלעת למנה ראשונה ופלטת גבינות איטלקיות כעיקרית. המרק הבינוני בטעמו הוגש עם שתי לחמניות ושני מטבלים. לאחריו הוגשה פלטת הגבינות שקושטה בשני צנימונים. כששאלנו, (באנגלית), אם המנה לא כוללת גם לחם השיבה המלצרית בנימה הכי קורקטית שלה שהוא כבר הוגש לנו עם המרק ו…״אתם כבר אכלתם אותו!״ הוסיפה בחמצמצות נזפנית משהו כשעל קצה לשונה תלויות לה שתי מילים ״אבוד לכם!״
התלבטתי אם לכעוס או לצחוק. ממתי מגישים את הלחם של המנה העיקרית עם המנה הראשונה ועוד מצפים שננחש את זה, שנתאפק מלאכול אותו ושנשמור אותו לגבינות? אבל במקום לעורר מהומה בין לאומית הזמנתי בנימוס ובהכנעה מנת לחם נוספת. המלצרית העבירה בנימוס את ההזמנה, וכיוון שהמסעדה הייתה כמעט ריקה ולא היה לה מה לעשות היא פשוט עמדה בנימוס לצדנו ונעצה בנו עיניים. בשלב זה כבר פיתחתי פראנויה קלה ואני מוכנה להישבע שזיהיתי במבטי המלצרית דוק של הנאה ושמחה לאיד בראותה אותנו מתייבשים בהמתנה ללחם. והתייבשנו. עד כדי כך שנאלצנו לאכול את הגבינות בלי.
אני נזהרת מלקבוע אם הפיגוע הזה היה על רקע לאומני או שהוא התרחש רק במחוזות הפראנויה שלי, אבל בשקלול כל הנסיבות: מיקום המתחם על התפר שבין מזרח למערב העיר, האנגלית והתפריט בדולרים – לא הייתי מוציאה זאת מכלל אפשרות. לזכותה של המלצרית ייאמר ששאלה בנימוס איך נבחר לשלם; אין דולרס אור שקלס.
לזכותי ייאמר שהפראנויה שלי תודלקה מכמה דיס המלצות שקראתי על המקום בטריפ אדוויזור. ישראלים תיארו יחס מחפיר ואפילו עוינות. מסקנה: לפעמים, מה שכתוב בטריפ אדוויזור נכון וצריך להאמין לו.
גג התצפית
בקומה ארבע של מלון נוטרדם שבמתחם הצרפתי יש יציאה למרפסת תצפית, שממנה ניתן להשקיף על כל העיר. מצד אחד אל אקצה ועד הרי אדום שבממלכת ירדן ומצד שני השכונות החרדיות בירושלים וחלקים נרחבים ממערב העיר. בעבר הביקור היה כרוך בתשלום ואילו היום הביקור חופשי.
יש יציאה לגג התצפית גם ממסעדת הגבינות.
סיפור משעשע על שיניים תותבות, נזירה ומתחם צרפתי
המתחם הצרפתי היה מאז ומתמיד תחת ריבונות ישראלית והוא שייך לחלק המערבי של העיר. הוא ממוקם על התפר שבין שני חלקי העיר כפי ששורטטו בקווי שביתת הנשק ב-1949. מסלול הרכבת הקלה שעובר כאן היום הוקם על מה שהיה עד 67 ״הקו העירוני״, שטח הפקר עם גדרות תיל שהפריד בין מזרח ירושלים הירדנית למערב העיר. זה היה שטח שאף צד לא הורשה להיכנס אליו ולא אחת צלפו חיילים ירדנים בישראלים שעברו שם.
בוקר אחד ב-1954, פתחה הנזירה תרזה את חלונה, הפונה לצד הירדני, כחכחה בגרונה, ואבוי, סט השיניים התותבות שלה נפל לתוך שטח ההפקר. מאחר שלא הפסיקה למרר בבכי, החליט אב המנזר לסייע לה ופנה לעוזי נרקיס שפנה לוועידת שביתת הנשק. הירדנים הסכימו לצאת לחיפוש בתנאי שיהיה נציג ישראלי, ירדני ויו״ר הוועדה בכבודו ובעצמו.
השלושה, בלוויית עוד שלוש נזירות נכנסו לשטח ההפקר, חתכו קונצרטינות ופשפשו בשיחים עד שמצאו. האירוע נחשב כל כך היסטורי ומרגש עד שהמגזין לייף שלח את צלמו הישראלי, דוד רובינגר, לצלם את האיחוד המרגש בין הנזירה לשיניה.
לקריאה נוספת על מעשה בשיניים תותבות – סיפורו של הקו העירוני בירושלים
בין מחנה יהודה - ירושלים ל"לה בוקרייה" ברצלונה
למען האמת, לא התכוונתי כלל להגיע לשוק מחנה יהודה בביקור הזה בירושלים. הרגשתי שמיציתי אותו, את מלך החלבה, את טחינה המלך, את דוכני החמוצים והזיתים, את הפירות היבשים ואת הפירות הטריים המבריקים. אבל איכשהו, תוך כדי שיטוט של אחר צהריים בין מדרחוב בן יהודה לרחוב יפו וחנויות הכל בשקל שלו, מצאנו עצמנו בפתח השוק. אז שלא ניכנס? אנחנו כבר פה. ועד כמה שחשבתי שמיציתי, הופתעתי. מפעם לפעם השוק הופך להיות נקי ומסודר יותר, החנויות הופכות מעוצבות ובוטיקיות, השלטים מוחלפים בחדשים, בארים קטנים לבירה, בית קפה קטן וכל דוכן – מלמליאן!
בדומה לתהליכים שעוברים על שוק ״לה בוקרייה״ בברצלונה שהולך וגווע, כיוון שרק תיירים מבקרים בו, מסתמן כי גם על שוק מחנה יהודה עובר תהליך דומה. משוק תוסס ופעיל שהירושלמים עורכים בו את קניותיהם, הוא הופך למתחם בילוי תיירותי.
עמק המצלבה והקשר הגיאורגי
יש מקומות בירושלים בעלי שמות, איך לומר, מוזרים, מסתוריים וכמו לקוחים מסיפור אימה: גיא בין הינום, עיר העופל, עמק רפאים ועמק המצלבה. מהי מצלבה בדיוק? האם זהו מפעל לצלבים? מקום שנצלבים בו? לאא… זהו מנזר! מנזר מהמאה השישית הנעוץ במרכז עמק קטן באמצע ירושלים בין גן סאקר לכנסת. יצאתי לבדוק!
המציאות כמו תמיד יפה פחות ורומנטית פחות. בדיוק כמו שאין גהינום בגיא בן הינום ואין רוחות רפאים בעמק רפאים – אין שום מצלבה במנזר המצלבה והעמק אינו אלא שדה טרשים, קוצים, עשבייה וזבל בלי שום ירוק. אז מה יש בכל זאת? יש סיפור! כמו בכל אתר נוצרי – גם אם לא התרחשה בו ההתגלות בכבודה ובעצמה – קרה בו רגע כלשהו, קדוש ומכונן לנצרות: פה מרייה התבשרה, כאן ישו הסתתר, בנקודה הזאת נפגשו וכיוצא באלה. למנזר המצלבה הייתה הזכות לגדל בחצרו את העץ שממנו הכינו את העץ שעליו נצלב ישו! בקריפטה של המנזר יש סדרת ציורים המתארת את השתלשלות העץ.
ומהו הקשר הגיאורגי? מי שכבר הספיק לבקר בגיאורגיה ודאי התוודע לשם שותא רוסטבלי, המשורר הלאומי, שכתב את הפואמה ״עוטה עור הנמר״. שדרה יפהפייה ורחבה החוצה את טבילסי נקראת על שמו. מתברר שאותו רוסטבלי שהה במנזר המצלבה אי שם במאה ה-12. הוא נאלץ לעזוב את גיאורגיה לאחר שהואשם ברומן עם לא פחות ולא יותר עם מלכתו, תמר. על פי המסורת הגיאורגית ממש כאן במנזר המצלבה הוא כתב את יצירת המופת שלו. אם תחפשו ממש טוב תמצאו ציור פרסקו של שותא קטן בין שני ענקים נוצרים.
בשנת 2004 הושחת הפרסקו של שותא רוסטבלי. בעקבות כך ובעקבות מחאתה של גיאורגיה, ניטעו עצים בדרך המובילה אל המנזר, הוקמה אנדרטה לזכרו של רוסטבלי, והכביש גם הוא נקרא על שמו; רחוב שותא רוסטבלי!
הגענו למנזר קצת לפני עשר בבוקר, קצת לפני שהנזיר היווני-אורתודוכסי הגיע לפתוח. הוא לא טרח לגבות דמי כניסה. רק וידא שלא נסתנן דרך המדרגות החסומות לקומת הגג, שממנה ניתן להתבונן טוב יותר בצריחי המנזר ובנוף מסביב. אולי מסיבה זאת – הכניסה חינם 🙂
גן לאומי עין חמד והשלכת הקנדית
קצת לפני שחוזרים הביתה – טעימה קטנה של טבע: כללנו את גן לאומי עין חמד רק בזכות העובדה שבחודשים נובמבר-דצמבר הוא עוטה שלכת לוהטת בצבעים חום-כתום-צהוב.
ממש פינת חמד בעין חמד, השוכן באפיק של נחל כסלון: מבנה צלבני מרשים, מדשאות רחבות, מעיינות שבדצמבר עדיין לא התמלאו מים, עצי דולב ואלון.
הצהוב שבעצים זהר למרחוק, השמים והעצים השתקפו במעיינות ושמחים ומסופקים סגרנו 24 שעות בבירתנו היפה, ירושלים.
איפה ישנים בירושלים
כשאנו מגיעים לירושלים, המטרה בדרך כלל היא לטייל בה מבוקר עד ערב כך שהמלון לא נדרש לעמוד בדרישות מחמירות. הוא צריך להיות באזור מרכזי, עם חדר נעים ואסתטי ולא יקר. לשמחתי מצאתי כמה כאלה, שאחד מהם הפך למלון הבית בפעמים האחרונות שלנו בירושלים.
מלון טירת ירושלים
מלון בוטיק קטן בלב שכונת רחביה, בין בתי התושבים. חדש יחסית, נקי, מודרני ולאחרונה נוסף לו מזנון ארוחת בוקר חביב.
להזמנת חדר במלון טירת ירושלים כאן
וכשאין מקום – מלון ג'רוזאלם אין מרשת סמאטר הוטלס – להזמנת חדר – כאן
איזה יופיש ל טיול וסיפורים! פעם במרתף של המנזר היתה מסעדה צרפתית משובחת עם כל הגינונים, זו היתה נמסעדה המשפחתית לאירועים מיוחדים. והתצפית נהדרת! תודה על שאר ההמלצות
תודה ינינה! אכן בעבר היו שלוש מסעדות במתחם.