קרחון הינטרטוקס – המסע אל אפס קצהו


 

תנו לי כמה פתיתים של שלג, תנו לי כמה פסגות לבנות, תנו לי אפילו רק כמה כיפות נמסות עם שלג דאשתקד ותעשו אותי מאושרת. כזאת אני: ילידת אגן הים התיכון, למודת קיצים מהבילים ונופים צהובים, שמנביטים בי את הכמיהה ללבן, לירוק ולקריר באמצע אוגוסט. בה במידה שהאירופים מתפרקדים תחת כל קרן שמש חיוורת ב-16 מעלות צלסיוס, משילים בגדים ומתפללים לוויטמין די., כך אני מתפרקדת על כל שלוגית, מתפללת אל מעיל פוך האווזים ואל כובעי הצמר והפרווה ומאחלת להם להיגאל מיתמותם ולצאת מחשכת המדף העליון אל בוהק השלג.

אז איפה איפה איפה נותר שלג באוגוסט שהוא לא באלסקה, איסלנד, שוויץ או האלפים הצרפתים שבהם ביקרנו לא מכבר? "באוסטריה," לחשה לי הרשת, "באוסטריה, בטירול… שם יש קרחוני עד ומערות קרח." ואני? די לי בִּלְחִישה וּבִּרְמיזה וכבר אני על המטוס, בדרך לטיול הכי ספונטני שלי ever.

פאסט פורוורד: העיירה טוקס (Tux) שבעמק זילר (zillertal) מתעוררת לבוקר מושלג, לאחר שבמהלך הלילה הטמפרטורות ירדו אל מתחת לאפס. עצי האשוח כוסו במעטה לבן דקיק, הדשא – לבן למחצה, על ספסלי העץ שכבת קרח, ופסגות לבנות מבצבצות בין פיתולי הדרך. אושר. אירופי לא יבין זאת. בקצה העיירה, קצת אחרי שגברת וייז מכריזה ש"הגעת אל היעד", נראות הקופות והדרך אל האושר – קרחון הינטרטוקס. באתר של הקרחון נכתב שמערת הקרח של הקרחון היא טבעית, פנומנלית ובעלת גישה נוחה. Only few steps, שלוש ארבע דקות הליכה ואתם בפנים. התיאור הזה של מינימום מאמץ גופני מפתה שכן מן המפורסמות הוא שאני אוהבת את הטבע נגיש ונוח ועדיף במכונית. או ג׳יפ. מנגד, מן המפורסמות שמערות קרח מערימות קשיים על מטיילים והן נוהגות להסתתר מאחורי מאות מדרגות שיש לרדת או לעלות לכבודן או ללכת ולעלות עלייה מאומצת ומאתגרת או גם וגם. לכן קסמה לי המערה הידידותית הזו.

הקופאית ההגונה הזהירה שמומלץ לעלות היום רק אם אנו מצוידים בביגוד מתאים כי הטמפרטורה היום למעלה – בגובה 3,250 – היא מינוס שש מעלות צלסיוס. דאנקשן אני אומרת לה בנימוס ושלא בנימוס, ללא קול, אומרת: "ובשביל מה המתינו בסבלנות הסט התרמי, מעיל הפוך, כובע הצמר, כפפות העור בריפוד צמר, גרבי הקולמקס ונעלי הגורטקס האטומות למים??" בהמשך עוד אודה להם מאוד… אני רק עוד מבררת אם המחיר (השערורייתי), 31 אירו למבוגר, כולל גם את מערת הקרח והקופאית אומרת שלא (!). ״על זה תשלמו למעלה עוד 21 (!) אירו למבוגר. דאנקשן באמת.

ככה זה נראה בפרסומים, אבל במציאות?

שלג כבד

קרחון הינטרטוקס

גונדולה ראשונה בדרך לקרחון הינטרטוקס. עמק זילר נפרש מתחת

קרחון הינטרטוקס

בדרך אל המרחבים הלבנים

בתחנה הראשונה, בגובה 2,200 מטר – מתחם שעשועים לילדים, שבאותו יום היה בלתי שמיש כיוון שכוסה כולו בשלג כבד. התחנה השנייה, בגובה 2,660 קפטריה נחמדה ושירותים. בתחנה השלישית – הפסגה בגובה 3,250, ניתן בימים שמשיים ליהנות ממרפסת השיזוף, להתפרקד על כיסאות הנוח וליהנות מנוף האלפים המושלג שמסביב. מכאן יוצאים הגולשים אל סקי 365 ימים בשנה או אל שעשועי השלג ואל מדרון הגלישה באבובים. מכאן גם אמורים לצאת אל מערת הקרח, אלא שמלבד פרסום בגודל איי. 3 על האטרקציה, על אחד הקירות שבתחנה, אין כל הכוונה, הסבר, שילוט, חץ או משהו שנראה כמו קופה. מחוץ לתחנה לא רואים ממטר. שלג בגובה 50 ס״מ ועננים עד הריצפה. למרות זאת יצאנו אל הכפור, צעדנו 10 מטרים בשלג – שם זוהה גוף הנדסי דמוי ארגז גדול, שדלת בפתחו ושרובו היה קבור בשלג. פתחנו את הדלת, הצצנו פנימה וראינו ציוד סקי. הנחנו שזה משמש לאחסון או להשכרה. חוץ מזה אין נפש חיה. כעבור רבע שעה הגיע מישהו והגיעו מטיילים נוספים. התברר שהארגז ההוא הן הקופות ושהמישהו הוא הקופאי. המישהו נכנס לארגז, מכר כרטיסים והורה לנו להתכבד בקסדה כי הסיור יוצא בעוד עשר דקות.

"אבל איפה המערה," אני מוטרדת. מכל מה שקראתי – הבנתי שדי לעלות לתחנה האחרונה, ל-3,250 מטרים, ושם ימתין לי פתח המערה ומיד כשניכנס לתוכה יורידו אותנו אל סירות ואז נשוט בנחת באגם הקפוא שבתוכה ונתפעל בנחת מנטיפי הקרח – בדיוק כמו בצילום הרשמי בברושור. תוך כדי המתנה, הגיחה מתוך הערפל המושלג שיירת מטיילים, שטיפסה בשארית כוחותיה לעבר הגבעה התלולה שאנחנו עמדנו עליה.

״נראה לך שגם אנחנו נצטרך לעשות את זה?״ אני שואלת את שותפי למסע, תוך כדי התקף חרדה קל, והוא מבטל בידענות ובביטחון –  ״מה פתאום״ – השמורים  לאלו שהם פעם עשירית כאן.

״אז מאיפה הם מגיעים? אני מקשה, אבל את מי בדיוק אני שואלת…?

בעקבות הקופאי צץ משום מקום גם המדריך שקורא לכולם אחריו, ואשר יגורתי בא לי: את הגבעה התלולה שקודמנו עלו – אנחנו עכשיו יורדים. מה יורדים??? מחליקים, נופלים, מתבוססים בשלג, מרגישים מטופשים, מרגישים מבוהלים כי כשנופלים בשלג בגובה 50 ס״מ, התחושה דומה לטביעה, לאובדן שליטה. צריך לטמון את הידיים עמוק בתוך השלג בתקווה להגיע לקרקע כדי להיאחז בה, ובינתיים – הקבוצה דוהרת קדימה והמדריך הקשוח מאיץ אותנו בגרמנית כאילו היינו עדר פרות, והשילוב הזה של גרמנית וצעדה בשלג לא בא לי טוב.

אחרי כ-100 מטרים כאלה שנדמו כמו נצח ושעדיין לא נראה באופק אפס קצהו של הקרחון, הגיעה העלייה. וכידוע, כשמדובר בעליות, אני לא אוהבת להעמיד למבחן את סיבולת הלב-ריאה שלי. אני לא צריכה לזמן לחיי אפיזודות שימוטטו את משנתי הסדורה נגד פעילות גופנית. אני לא צריכה שמישהו יגיד לי: "את רואה??? אם היית עושה שניים טי אר אקס, שניים ספינינינג, שניים פילאטיס, שניים הליכון ואחד זומבה היית מדלגת עכשיו על הגבעות כמו עיזת הרים." מנגד, גם החמצן הדליל שמסביב לא מסייע לריאות, אבל הידיעה שבקצה הדרך ממתינים פתח המערה והסירות והמנוחה והנחלה, נותנים לי כוח להמשיך, מאפשרים לי להגיע ליעד בלי שמשנתי הסדורה נגד מאמץ גופני תקרוס.

עוד נצח קטן והמדריך עוצר את כולם ממש בפתח לתדרוך. יש לו אנגלית במבטא גרמני כבד ואי אפשר להבין מילה. לא נותר לי אלא לקוות שאני לא מחמיצה שום פריט מידע קריטי-מציל חיים, ויאללה – נפתחת הדלת ואנו בפנים!

טירול

רגע לפני הכניסה – עצירה לתדרוך

טירול

סולמות וחבלים

הירידה לעומק הקרחון

הירידה למערת הקרח עוברת דרך סדק טבעי בקרחון ברוחב 10 ס״מ, שהתגלה במקרה ב-2007 על ידי גולש סקי. דרך הסדק התגלתה גם מערכת המערות והמחילות, שכולן יציר הטבע. זמן קצר אחר כך הוחלט להנגיש את המערה למבקרים. נחצבה כניסה, הותקנה דלת, הותקנו סולמות וננעצו חבלים לאורך המסלול שישמשו כמעקה. ההליכה נעשית על אגם קרח קפוא, היא מחליקה מאוד ולא בכל המקומות יש שטיחוני גומי שמונעים החלקה. מה שכן הצלחתי להבין שאנו עומדים להיכנס דרך הסדק בקרחון לעומק של 25 מטרים.

בהתחלה לא חשדתי בכלום. נראה לי הגיוני לרדת שלושה גרמי סולמות והיה הגיוני בעיניי שבתחתיתם יחכו לי אותו נהר קרחוני והסירות מהפרסום באתר, מהברושור. תוך כדי ירידה מתגלים נטיפים ופסלי קרח יפהפיים שנוצרו בחסות הקרח ואמא טבע. ממשיכים לרדת-לעלות-להחליק, מעמיקים לרדת לתוככי המערה, ומחשבות טורדניות מתחילות להתערסל במוחי: מה יהיה אם איזה קיר קרח יתמוטט פתאום ונהפוך לגרסה הטירולית של הילדים שנלכדו במערה בתאילנד? האם גופתי תישאר חנוטה בקרח ותימצא בעוד 5,000 שנה כמו אוצי איש הקרח, שנמצא ממש כאן בעמק אוץ? האם יניחו גם את גופתי במוזיאון לצדו ונהפוך לאוצי ואוצה?

האמת? אין לי כל כך זמן לדון בהיתכנותן של האופציות הדרמטיות האלה. אני עסוקה במשימה מורכבת: לשמור על חיי וגם להתפעל ולהתרשם. מערת הקרח הזו היא תופעה ייחודית בעולם. יש בה נטיפי קרח קסומים, גבישי קרח כחולים, נוצצים וענקיים, מפלים קפואים, שכבות קרח בנות אלפי שנים, בור אימתני בעומק 70 מטר שלא הסתכנתי לצלם – לא בגלל שפחדתי אני ליפול לתוכו.  פחדתי שהטלפון מחמל נפשי ייפול.  ויש אפילו בריכה קרחונית בעומק 30 מטר.

ההליכה בתוך המערה היא כמו במבוך. לעתים הגובה נמוך מגובה ממוצע ויש להתהלך בשפיפה. הקסדה שקיבלנו הצילה מספר פעמים מחבטות. בכלל, זו פעם ראשונה שאני חובשת קסדה באתר תיירותי שהיא מביאה תועלת ממשית ולא משמשת סתם גימיק מגוחך. ככל שאנו מעמיקים לתוך המערה, אני מתחילה להיות מודאגת מהיציאה ממנה. המחשבה לחזור את כל חתחתי המערה בחזרה בתוספת הצעידה מחוצה לה בשלג – מטרידה.

כעבור כשעה של עליות וירידות הגענו לאולם קטן שבמרכזו הבריכה. כאן גם חיכתה סירת הגומי. לא סירות, סירה אחת לכולם, גדולה דיה להכיל את כולנו. נו מילא. המדריך מזמין את כולם לשבת. המושב מצופה קרח, אבל למה להתקטנן. מה זה בשבילי לשבת על קרח בסביבת אפס מעלות?? המדריך מסביר שהקרחון הזה נמצא כאן עוד מעידן הקרח ואז הוא מכבד אותנו בגלישת שיט הלוך חזור על הבריכה.

האור בקצה המנהרה

שיט הסירות מהווה למעשה סיום של הסיור המודרך. כאן ממתינות שתי בשורות: הבשורה הטובה – לא צריך לעשות את כל הדרך חזרה בתוך הקרחון. הבשורה הרעה – כן צריך לעשות את כל הדרך חזרה מפתח היציאה עד לתחנה, שוב אותם 200 מטרים בעלייה ובירידה עם החלקות והשתטחויות. הנחמה פורטא: לא רק אני הגעתי לישורת האחרונה בלי אוויר. גם המטיילים הנוספים, גם שותפי למסע שעושה ספורט ואוכל מדי יום שבעה קילומטר לארוחת בוקר. בכל זאת – עלייה תלולה באטמוספרה דלילת חמצן היא משהו ששום חדר כושר לא מכין אליו.

זוג מטיילים שנראו כגולשי סקי מקצוענים ושהבחינו בי מתאמצת שאלו ספק בזעזוע ספק באמפתיה: ״את לא שומרת על הכושר?״

"לא," השבתי להם, "כשאין לך כושר אין לך על מה לשמור ואין לך חשש שיברח…"

תובנות ומסקנות

ביגוד והנעלה; הכי חשוב; נעליים טובות. נעלי הרים אנטי סליפ ואטומות למים – עושות את העבודה. אנחנו נעלנו נעלים של מרל. השילוב עם גרבי הקולמקס שמר על חום הרגל באופן מושלם. גם כפפות יסייעו מאוד וכובע ומעיל בסגנון יוניקלו, אבל העיקר מפוך אמיתי.

בגדים להחלפה: רצוי להביא זוג גרביים וזוג מכנסיים נוספים.

ילדים; לפי הכתוב באתר, כניסת ילדים מותרת מגיל שש ומעלה. לעניות דעתי המסלול מחוץ למערה ובתוכה מאתגר והייתי ממליצה על גיל 10 ומעלה. במיוחד אם יש יותר מילד אחד להשגיח עליו.

שילוט והכוונה: משהו שהאוסטרים בכללי לא חזקים בו. מידע חסר על קיומה של המערה באזור הקופות. חסר שילוט והכוונה בתחנה האחרונה.

ביטחון ובטיחות: לא מתבצעת ספירה של הנכנסים והיוצאים. חלק משטיחוני הגומי פשוט מכוסים קרח – עובדה המעידה על תחזוקה רשלנית.

המדריך: בטוח יש מוצלחים מזה שנפל בחלקנו. אנגלית גרועה במבטא גרמני כבד שכמעט לא ניתן היה להבין ממנו מילה. חסר סבלנות וחסר חוש הומור.

הדרך אל הקרחון: תלולה מאוד, חלקה מאוד בתוך שלג עמוק. בהחלט לא שלוש ארבע דקות הליכה

שורה תחתונה;

יקר אבל שווה. בתום המסע לא מקבלים כומתה או סיכה אבל אפשר להוסיף לרזומה שיט בתוך קרחון וחדירה לעומק 25 מטרים מתחת לקרחון.

״האם תרצה לבקר מחר בקרחון שטובאי,״ אני שואלת את השותף.

״לא,״ הוא משיב נחרצות. ״אכלתי היום שלג בשביל 10 השנים הבאות.״

ואני? אני – רק נפתח לי התיאבון.

 

 

 

 

Facebook Comments


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

4 מחשבות על “קרחון הינטרטוקס – המסע אל אפס קצהו