״המרחב המוגן הוא במינוס אחד, ״ ציין בטון מתנצל משהו פקיד הקבלה באכסניית אנ״א פוריה. ״אני חייב להגיד לכם את זה,״ אמר כשפירש את החיוך שלנו כמי שמפריך בזלזול מנומס את הוראות השעה של פיקוד העורף. הייתי מרחיקה ואומרת שאף היה צליל של נזיפה בדבריו על אורחים כפויי טובה שנדמה להם שהם בצ׳ק אין בפריז ולא במושבה גלילית במזרח התיכון המועד לפורענות.

אבל ב-26 בפברואר 2026 עדיין חייכנו. חייכנו על אף רוחות המלחמה שנשבו מעל ראשינו בחודשיים האחרונים, ועל אף שהג׳רלד פורד כבר עגנה במפרץ הסמוך למקום מגורינו.  חייכנו על אף הסימנים המקדימים, ביטולי הטיסות ומדד הפיצה. חרף כל אלה עדיין האמנו שטילים בליסטיים ומיירטיהם רחוקים מאיתנו כרחוק הסלט מהדיאטה שאתחיל אחרי המלחמה.

מי פילל שהעולם יתהפך עלינו ככה. שמידע על מיקומי מרחבים מוגנים יהפוך לאינפורמציה נחשקת, שמיצרי הורמוז יעלו על ראש שמחתינו; שעם ישראל יבין סוף סוף את ההבדל בין התראה להתרעה והכי חשוב: למדנו להכין פצצה גרעינית לפי מתכון פרסי על טהרת אחוזי האורניום המועשר.

ב-2026 26.2 העולם שלנו היה עדיין נורמלי יחסית. עולם שבו אפשר לחלום, לתכנן ולבצע. ולנו הייתה משימה נושנה: להגשים פנטזיה משותפת של כמה חברים שגילו אגב ביקור במצפה אורון שאול, שאכסניית נוער עם נוף מטורף לכינרת ממרפסת החדר נמצאת כפסע מכאן. אמנם עברו מיום הגילוי ועד ההגשמה כמה שנים של קורונה ומלחמות וגם כשנקבע סוף סוף תאריך היעד, הנשירו אילוצים שונים את החברים בדרך, אבל נותרנו אנו. נחושים לקבל נוף שוויצרי במחיר שווה לכל נפש.