קפיצה קטנה למשולש הזהב בהודו
שוב להודו? צקצקו החברות האיסטניסיות שלי, שהמחשבה לבקר בהודו מעוררת בהן שאט נפש וחלחלה. ואני? אמנם אינני מהמתחלחלות, אבל אין זה אומר שמתחביביי להלך בין רפש וזוהמה, שמדמנות נמנות עם יעדי התיירות החביבים עליי ושמראות של עוני מחפיר וילדים יחפים ומפויחים, מתחננים לעשרה רופי עבור צ׳פאטי עושים לי את זה. איני בין המתחלחלות ועדיין אין זה אומר שמסוגלותי לטייל בהודו מעידה על סטנדרטים נחותים ולקויים של היגיינה וניקיון אצלי. פחותים משל האיסטניסיות והאיסטניסים כמובן. ולאחר שאמרנו את זה הבה נסכים; הודו היא מקום קשוח וקשה לעיכול, אבל באותה מידה, היא מסקרנת, מסעירה וטורפת חושים. בכל רגע קורה משהו, בכל פינה יש איזו התרחשות, העיניים לא מספיקות לקלוט הכל, והמצלמה עוד פחות.
השיבה להודו הפעם הייתה לרגל יריד ספרים בינלאומי בדלהי ואין כמו שת״פ עם מס הכנסה כדי לשלב ביזנס ופלז׳ר. התוכנית נרקמה במהירות: 4 ימים דלהי (מתוכם יום אחד בכנס) ומשם לג׳איפור ואגרה, בטיול שמכונה משולש הזהב. סך הכל שבוע ברוטו. קצר, אינטנסיבי וממצה. המסלול הזה הוא מאוד מקובל ונפוץ מדלהי ומי שחשקה נפשו בטיול קצר ושונה, או אם תרצו – הרפתקה קטנה ומאתגרת – מוזמן לקרוא ולהחליט אם זה מתאים לו.
הודות לאייר אינדיה ששבה לטוס מנתב״ג בינואר, זכינו לטיסה ישירה. חמש שעות וארבעים דקות – כמעט כמו לטוס ללונדון או ברצלונה – והינה אנחנו בשדה התעופה אינדירה גאנדי, הרביעי בגודלו באסיה, שעבר מהפך. משדה של עולם שלישי לפני 20 שנה, לשדה מודרני, נוח ומעוצב, עם דיוטי פרי אלגנטי וקישוטי כריסמס שעוד נותרו בו.
את אג׳אי, הנהג מדריך, מצאתי בפייסבוק והוא חיכה לנו עם שלט, פרחים, שוקולד וחיוך ענק. מאותו רגע הומר שמי ל-Boss Lady והפכתי ל-v.i.p. חסל סדר גוגל מאפס, תחנות מטרו, ניווטים, bolt וריקשות. שירות dor to dor מבוקר עד ערב. זה היה לטייל בהודו עם מקומי, שהפך לחבר יקר תוך יום.
מהרגע שנפגשנו אג'אי הפך להיות המלאך השומר שלנו שתפקד לא רק כמדריך-נהג, אלא גם כמו שומר ראש. הוא העביר אותנו יד ביד כבישים וצמתים סואנים, הנחה אותנו איך לנהוג עם קבצנים ומתי לא לדבר עברית, התמקח עבורנו עם סוחרים וידע בדיוק מאיזה דוכן אפשר לאכול סאמוסה וקאצ׳ורי ושנשרוד כדי לספר על זה. יש לו אנגלית מצוינת, ידע כללי והיסטורי נרחב, שהוא הרבה מעבר ממה שאפשר למצוא לבד ברשת. את הנסיעות הארוכות העברנו בשיחות מעניינות, על החיים, המשפחה, העולם, פוליטיקה – כן ביבי לא ביבי. מעורה בחדשות שלנו והעולם, מעריץ ישראל וכפי שהוא מגדיר: אני בעד הצדק ואתם הצודקים. בנוסף אג׳אי התגלה כמוכשר בצילום, מבין בפריימים, ספוטים וזוויות צילום ולכן שימש – מיוזמתו בלבד – כצלם צמוד, ואם יש לנו בוק חתונה מהשבוע הזה בהודו – זה בזכותו.
משולש הזהב
משולש הזהב הוא המסלול שמתחיל בדלהי ומקיף את אגרה וג'איפור. הטאג' מהאל באגרה נמצא בדיוק בין דלהי לג'איפור ולכן כמעט כל מסלול עובר בו.
ניתן לעשות אותו בשתי דרכים:
- דלהי > אגרה (טאג׳ + מבצר אגרה)
- אגרה > ג׳איפור
או כפי שאנחנו עשינו: דלהי> ג'איפור> אגרה
מומלץ להישאר באגרה שני לילות ובג'איפור – שלושה.
דלהי - מבוא כללי
אולי משום שזהו הביקור השלישי שלי בהודו, אני כבר לא בהלם תרבות, ואולי זה משום שדלהי משתנה ומתפתחת, ובחלקים רבים שלה נראית מערבית משהו, עם אוטוסטרדות מתוחזקות, שדרות עצים, שכונות מטופחות, ולא רק סביב ביתו של מודי, ראש הממשלה. בכל זאת, זוהי הבירה. ועדיין, דלהי זו דלהי, ולצד המודרני והחדש יהיו סלאם, הומלסים ודרי רחוב לאורך מדרכה, על ציודם, הכביסה, בלון הגז והסירים – מראות עולם שלישי. לצד המכוניות החדשות יסעו גם הריקשות והפרות וכולם כולם עדיין צופרים בלי הכרה כחלק מתרבות הנהיגה בהודו. זוהי הודו. יש מי שנרתעים ויש מי שסקרנים ויש מי שמוקסמים מהבליל הבלתי אפשרי הזה, שבתיווכו של מדריך מקומי הופך את זה לאפשרי וקל.
במשולש הזהב נצא למסע בעקבות תרבות, דת, והיסטוריה, עם שושלת המוגולים ששלטה בהודו בין תחילת המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-19 עם הכיבוש הבריטי. הם השאירו מונומנטים אדריכליים מרשימים. רבים מהם נבנו על ידי שאה ג'אן, בונה הטאג' מאהל. ואם השם מוגולים מזכיר לכם מונגולים זה לא במקרה. המוגולים הם צאצאי המונגולים.
דלהי – נתונים כלליים
דלהי היא טריטוריית הבירה הלאומית (National Capital Territory of Delhi)
גודל שטח: כ-1,484 קמ״ר (כל דלהי, לא רק ניו דלהי)
אוכלוסייה: כ-35 מיליון תושבים. דלהי היא אחת המטרופולינים הגדולים בעולם וכיום העיר המאוכלסת ביותר בהודו אחרי מומבאי.
ההבדל בין Old Delhi ל-New Delhi
Old Delhi הוא החלק ההיסטורי של דלהי, העיר המסורתית שנבנתה עוד בתקופת המגולים במאה ה-17. החלק העתיק מתאפיין ברחובות צרים ושוקקים, שווקים עתיקים ומבנים היסטוריים רבים.
New Delhi דלהי החדשה (בירת הודו)
New Delhi הוא אזור שנבנה על ידי הבריטים בתחילת המאה ה-20 והוגדר כעיר הבירה הרשמית של הודו. כאן נמצא המרכז הממשלתי והמנהלי של הודו (בנייני ממשלה, הפרלמנט, ארמון הנשיא שנבנו על ידי הבריטים בסגנון גבעת הקפיטול). בנסיעה ניכר התכנון העירוני עם הרחובות הרחבים, מחופים בעצים משני צידי השדרה הרחבה. האזור פחות צפוף ומהודר יותר בהשוואה לאולד דלהי.
היום הראשון: טיסה, נחיתה והעברה למלון
אג'אי הוריד אותנו בפתח מלון Jaypee Vassant שהוא עצמו המליץ עליו. בכך סייע לי לצאת מסבך החלטות הרות גורל היכן להתמקם בעיר הענקית הזו. זהו מלון חמישה כוכבים, מודרני, עם כל עזרי הנוחות המערביים, אבל עם שירות כמו שרק ההודים יודעים לתת. זה מתחיל כבר בפתח, כשעובד המלון קופץ לפתוח את דלת המכונית עבורי, אחד אחר נושא עבורינו תיקים או מזוודות, ממשיך בבל בוי שפותח את דלתות הזכוכית והכל בהשתחוויית נמסטה חיננית.
למרבה הפלא חדר האוכל של המלון פעל כרגיל גם קרוב לחצות וכך יכולנו לשבור את הרעב מהמסע הארוך עם שתי מנות ביראני. בצמוד למלון נמצא מרכז מסחרי קטן, מודרני ומערבי לגמרי, עם מסעדות, בתי קפה, בארים, חנויות ונציגי רשתות כמו סטרבאקס, פיצה האט, KFC. בצמוד לחדש, הנקי והמסודר נמצאת הודו כפי שמצפים מהודו: המדרכה השבורה והמטונפת, דוכני אוכל הרחוב, עם מגוון המטוגנים מעוררי התיאבון. כן כן! על אף חוסר האסתטיקה של הדוכן. בינתיים – לראותם בלבד.
היום השני: דלהי: המבצר האדום, צ׳אוונדי צ׳וק (שוק), מסגד ג׳מה, קבר גנדי, באר המדרגות, גני לודי
בוקר טוב דלהי
קפה של בוקר בחדר מול הנוף מהקומה השביעית של המלון. סקרנית לראות מה רואים לאחר שהגענו בלילה. העיר מכוסה ערפל או כמו שקוראים לזה כאן: מדד איכות האוויר ובתרגום: זיהום אוויר. שמים כחולים נדיר לראות כאן. בחוץ קר מאוד.
ארוחת בוקר במלון: לכל החוששים: אפשר לשרוד 🙂 ניתן להזמין ביצים לבחירה: אגס בנדיקט, אומלטים, ביצי עין, פרנץ' טוסט ושתי מנות הודיות טעימות שמתאימות גם לחיך המערבי: האחת: הטעימה והפופולארית גם במסעדות הודיות בארץ: מסאלה דוסה. מעין קרפ פריך ממולא תערובת תפוחי אדמה. מוגש עם פנכת מרק סאמבר (מרק ירקות דרום הודי ארומטי) ושני סוגים של צ'אטני. המנה השנייה: פראטה: מעין פיתה דקיקה ממולאת לבחירה בגבינה או באלו גובי (כרובית ותפוחי אדמה). שתי המנות האלה טעימות מאוד ולא חריפות.
מלבד ההזמנות א-לה-כארט יש היצע נחמד בבופה: הוא כולל ארוחת בוקר דרום הודית, מבחר מנות הודיות, חטיפי רחוב ומאפים הודים, מיצים ושייקים, פלטת גבינות, אפס ירקות. בגזרת הקינוחים, עוגות, קרואסונים, מאפים מתוקים. על השולחן יש מבחר ריבות.
המבצר האדום – Red Fort
מודה ומתוודה שעד להגעתי לדלהי ידעתי כלום וקצת על שושלת הקיסרים המוגולים ששלטה בהודו, ועוד כלום וקצת על הקיסר שאה ג'האן, בונה הטאג' מהאל, סוג של הורדוס ההודי מבחינת מפעלי בנייה. לאורך הטיול נפגוש כמה ממפעלי הבנייה הגרנדיוזים שלו, לפני שנפגוש את הגדול והיפה מכולם: הטאג' מהאל. המבצר האדום הוא אחד הפרויקטים שלו, והוא נחשב אחד מהאתרים ההיסטוריים החשובים והמרשימים ביותר בדלהי. הוא נקרא "האדום" כיוון שנבנה מאבן חול אדומה. המבצר הוא סמל מרכזי של מורשת הודו העתיקה והאימפריה המוגולית, ומוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו.
הוא נבנה באמצע המאה ה-17 (סביב 1639) על ידי הקיסר המוגולי שאה ג’האן, אשר גם בנה את הטאג’ מהאל.
שימש כמעון הקיסרים המוגולים וכמרכז שלטוני במשך כמעט 200 שנה.
החומות מתנשאות לגובה של עשרות מטרים מסביב למתחם.
- בתוך המבצר נמצאים ארמונות, אולמות, מסגדים, גנים, תעלות מים מרשימות ושערים מפוארים.
- מדי שנה ב-15 באוגוסט (יום העצמאות של הודו), דגל המדינה מונף על חומות המבצר האדום וראש ממשלת הודו נושא נאום מרכזי מהראמפה של המבצר.
- המבנה מופיע גם על גבי שטרות של הרופי ההודי.
Chandni Chowk צ׳אנדני צ׳וק (השוק העתיק ביותר בדלהי)
מה היה לי לחפש באתונה ובסופיה? אני שואלת את עצמי, לעומת החוויה משכרת החושים שמזמן לי כאן השוק הזה? השוק הזה הוא המקום לחוויה הודית אותנטית, חיה, רועשת וצבעונית. לעין קשה לקלוט את כל המראות, והמצלמה עוד פחות. זהו מקום רועש, ססגוני ולעתים גם עם תמונות קשות. מושלם מושלם לצילומי רחוב ולחוויית הודו האמיתית. לא קל להסתובב כאן, יש להיזהר מכייסים, סבך הסמטאות מבלבל ובלי אג'אי אנה היינו באים. יש גם סיורים של חברות שונות שמעבירות את השוק על ריקשות, אבל לטעמי אין כמו עבודת רגליים והשתהות במקום מסוים בהתאם למידת העניין.
רקע היסטורי
- נוסד במאה ה-17 (בערך 1650) ע״י שאה ג׳אהן, בונה הטאג׳ מהאל והמבצר האדום.
- משמעות השם: "אור ירח" כיוון שבעבר עברה כאן תעלה שהשתקפה בה הלבנה.
- השוק נחשב לעורק המרכזי של דלהי העתיקה וכל הדרכים כמעט עוברות דרכו.
השוק היום
היום השוק הזה הוא אחד האזורים הצפופים והעמוסים בהודו: יש כאן בליל של ריקשות, אופניים, פרות, הולכי רגל, חנויות זעירות וחנויות סיטונאיות וקמעונאיות: אפשר למצוא כאן הכל: תבלינים, בדים וסארי, תכשיטי כסף, אלקטרוניקה, ספרים ונייר, כלי מטבח ונחושת וגם בעלי מקצוע שיושבים על האדמה ומזוהים לפי כלי העבודה שלהם: הסנדלר עם המרצע, הנגר עם המשור והשרברב עם הברז.
אוכל רחוב
כמו כל שוק Chandni Chowk הוא מוקד קולינרי ויש בו אוכל רחוב אגדי. הכל נראה מפתה וטעים אבל נזהרנו מלטעום, אלא בפעם אחת, במקום שאג'אי אישר: לחובבי האוכל ההודי יש כאן מבחר פראטות ממולאות, סאמוסות, קאצ'ורי, ג'אלבי (ממתק הודי מסורתי). רבים מהמקומות פועלים כבר 100-150 שנה.
מסגד ג'מה (Jama Masjid)
מסגד ג'מה נחשב לאחד המסגדים הגדולים והחשובים בהודו, וגם הוא איך לא – נבנה על ידי הקיסר המוגולי שאה ג'האן.
המסגד נבנה בין השנים 1650 ל-1656 והוא יכול להכיל עד 25,000 מתפללים. סגנון הבנייה הוא שילוב של אדריכלות מוסלמית קלאסית עם השפעות מקומיות. הכיפות האדומות והצבעוניות ייחודיות לו. המקום הומה, עמוס, צפוף, עתיר ילדים קבצנים והסתפקנו בצפייה מבחוץ ולנוס על נפשנו.
קבר גנדי
מהמולת המסגד והשוק תפסנו כמה רגעים של רוגע ושאנטי במתחם הקבר של גנדי. האיש זכה לפארק עצום ממדים בניו דלהי, מטופח ופסטורלי. יש לחלוץ נעליים בכניסה. גנדי לא באמת קבור כאן. בהתאם למסורת ההינדו גופתו נשרפה ואפרו חולק. ריבוע השיש השחור המזכיר את קבר בן גוריון, מציין את מקום שריפת גופתו.
באר המדרגות Ugrasen ki Baoli העתיקה (stepwell)
האתר הזה הממוקם בלב דלהי הוא מעין בועת שקט מסתורית באמצע העיר הסואנת הזאת. מדובר במערכת אגירת מים חכמה מהודו העתיקה, לפני עידן הצנרת המודרנית.
פשוט חפרו בור עמוק לאגירת מים, בנו מדרגות ארוכות שיורדות עד מפלס המים וכך יכלו להגיע למים גם כשהמפלס ירד בעונה היבשה. לבאר הארוכה והעמוקה עשרות מדרגות סימטריות. היא נבנתה ככל הנראה בימי הביניים (בערך במאות 14-15). זוהי דוגמה נדירה למה שנשאר ממערכות המים של דלהי העתיקה ולאדריכלות מרשימה ופשוטה.
הבאר כמו מסתתרת בתוך סמטה צדדית והיום היא מוקד לצילומי סלפי ואינסטגרם.
הפסקת אוכל
בשעה ארבע אחר הצהריים, הרעב כבר מציק, ואג'אי מוביל אותנו למסעדה נחמדה, בעיצוב מערבי, שנקראת Connaught Clubhouse שמוגדרת גם כמבשלת בירה. יש לה בר עשיר ותפריט קוסמופוליטי. אנחנו הולכים על ההודי כמובן. לשם כך התכנסנו. מלאי כופתה, גארליק נאן וארבע סוגי בירה לטעימה – ממש תל אביב:)
גני לודי – Lodhi Gardens
סוגרים את היום עם אחד הפארקים הציבוריים הפופולריים והיפים ביותר בניו דלהי. חבל שלא יורד הרבה גשם בדלהי, כי אז המדשאות העצומות היו ירוקות ולא חרבות וגם העצים והצמחייה היו נשטפים מאבק וזיהום אוויר.
האתר הזה אינו רק גן אלא גם אתר היסטורי חשוב, שבו קבורים סולטנים הודים מימי סולטנות דלהי, שחיו בהודו עוד הרבה לפני המוגולים. כיום זהו גן רחב ידיים בשטח של כ-90 דונם בלב ניו דלהי, המשמש כריאה ירוקה ושקטה בלב העיר הסואנת. הוא משלב טבע עם מספר מבנים היסטוריים חשובים מהתקופה של שושלות Sayyid ו- Lodhi.
בין האטרקציות המרכזיות בגן:
- Muhammad Shah’s Tomb – קבר מוחמד שאה
- Shisha Gumbad כיפה מזוגגת היסטורית
- Bara Gumbad מבנה כיפה מרשים ומשולב מסגד קטן
- קבר סיקנדר לודי: דוגמה לאדריכלות מלכותית של אותה תקופה
- הכל מוקף מדשאות רחבות, עצים, שבילי הליכה ואגם קטן.
לילה טוב.
היום השלישי: דלהי: המקדש הסיקי, מקדש לקשמי־נראיאן (Laxminarayan Temple), המוכר יותר בשם Birla Ma, מיין בזאר, קבר Humayun, קניון
קר מאוד בשעות הבוקר של חודש ינואר בדלהי. הטמפרטורה: 4 מעלות צלסיוס, ובחדשות אומרים שזהו היום הקר בשנה. צינה וכפור ברמה של החרמון המושלג מכים בנו עם היציאה מהמלון המחומם. דווקא היום אני עומדת לטייל על ריצפת שיש קפואה.
מקדש סיקי – Gurdwara Bangla Sahib – אחד משיאי הביקור בדלהי
מבנה מרשים שכולו שיש לבן וכיפות זהב מקדם את פניי. לפני הכניסה למקדש יש להיכנס לחדרון הכנה שבו משאירים את הנעליים והגרביים ועוטים כיסוי ראש כתום. בחדר הזה יש גם מידע על מנהגי הדת והפילוסופיה שלה, שאקרא מאוחר יותר. מחצלות קש סיביות מתוות שבילי הליכה על השיש הקר, אבל הן כל כך גסות ושורטות עד שאני מעדיפה את השיש הקר.
הצילום בתוך המקדש אסור וחבל, כל כך יפה כאן. חלק מהקירות מצופים זהב טהור, עם ריקועים יפהפיים. על הארץ יושבים נגני וזמרי ה-Kirtan. הם שרים מזמורים ספירטואליים מסורתיים, והשירה נשמעת בכל רחבי המקדש, כולל ה-langar שהוא המטבח והמסעדה הקהילתית, הצמודה למקדש ושפתוחה למבקרים. הצטרפנו ליושבים אל הריצפה, מול זמרי ה-Kirtan וכל אחד מאיתנו התפלל לאלוהים שלו.
בתום אחד המזמורים הצטרפנו לאולם האוכלים. פס ארוך של מחצלת דקיקה ושחורה נפרש. ישבנו בשורה עם כולם על המחצלת, קיבלנו צלחת טאלי עם תבשיל עדשים כלשהו וצ'אפטי לניגוב. אף אחד לא הסתכל עלינו בעין עקומה למרות שהיינו המערביים היחידים באותו רגע. לאחר הארוחה יצאנו לבקר בלאנגר, הסתובבנו בין סירי הענק, בין המחסנים העצומים המאפסנים טונות של שקי אורז, קמח ועדשים ואף התנסיתי בלהפוך צ'אפטי 🙂
המטבח הגדול בעולם – ה-Langar
הלאנגר פועל כקהילה רוחנית וסוציאלית ומגיש אוכל חופשי לכל מבקר כמעט בכל שעות היום. פתוח 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, וכולם מוזמנים להגיע בכל זמן, למזון צמחוני חופשי, ללא תשלום וללא הבדלי דת או מעמד. כולם יושבים על הריצפה, באותה שורה, אין שולחנות. כל סועד מקבל צלחת טאלי והמתנדבים עוברים אחד אחד ויוצקים לתוכה אוכל בתוספת צ'אפטי.
מספר האנשים המוזנים שם נע בין 40-50 אלף איש ביום, תלוי ביום, ו-100 אלף בסופי שבוע. אף אחד לא צריך להציג תעודה או לשלם; פשוט נכנסים, מכסים את הראש, יושבים בשורות ונהנים מארוחה. זו לא צדקה – זהו עיקרון דתי.
המקום מופעל מכספי תרומות ומאלפי מתנדבים.
לפי התפיסה הסיקית אוכל יוצר שוויון יותר מכסף כיוון שאוכל הוא צורך בסיסי זהה לכולם: כולנו רעבים, כולנו אוכלים, אין גרסה “יוקרתית” לרעב.
כסף מדגיש הבדלים ואילו אוכל מבטל אותם ברגע האכילה.
שולחן משותף מוחק היררכיה: כולם יושבים, כולם מחכים, כולם מקבלים אותה מנה. גם אם מחוץ לחדר יש מעמד – בתוך הארוחה אין.
אוכל לא נשמר ולכן לא צובר כוח. כסף נשמר, נאגר, יוצר כוח. ואילו אוכל נאכל, נעלם, חוזר להיות צורך שווה. אין אפשרות “לשלוט” באחר דרך אוכל.
אוכל מבטל בושה: כסף מזכיר למקבל שחסר לו. אוכל נראה כמו אירוח.
במשפט אחד: אוכל יוצר שוויון כי הוא צורך משותף, פעולה פגיעה, וזמן אנושי – לא כוח.
מקדש לקשמי־נראיאן (Laxminarayan Temple)
המקדש ההינדואי הגדול הזה פופולארי מאוד בדלהי, כיוון שהוא מוקדש ל-לקשמי, אלת העושר, השפע והמזל ומי לא זקוק לטיפת מזל. זהו מקדש מודרני וחדש יחסית, אך בנוי בסגנון הינדואי מסורתי, מאבן חול אדומה ושילוב שיש. נבנה בין 1933-1939ביוזמת משפחת בירלה, משפחת תעשיינים ופילנתרופים חשובה בהודו. המקדש נחנך על ידי מהטמה גנדי, בתנאי שיהיה פתוח לכל הקסטות – דבר לא מובן מאליו באותה תקופה.
המקדש הזה מיוחד כיוון שהוא משלב בין דת, לאומיות הודית ורעיון של שוויון חברתי. הוא פתוח למבקרים, אך הכניסה בלבוש צנוע, ללא נעליים, טלפונים, מצלמות, אוזניות ותיקים. יש לוקרים.
מיין בזאר
אחד המקומות המפורסמים ביותר בדלהי ושחביב בעיקר על תרמילאים מכל העולם, ובמיוחד הישראלים. יש כאן הוסטלים זולים וארוחות זולות, סוכנויות נסיעות שמארגנות טיולים ונסיעות זולות. לא מעט חנויות בעברית, כולל בית חב"ד. זהו אזור חי, רועש מאוד והביקור כאן הוא יותר עבור הודו של פעם והחוויה.
קבר הומאיון (Humayun’s Tomb), דלהי
קבר הומאיון נחשב אחד האתרים היפים והמרשימים ביותר בדלהי. אם תיקלעו לרדיוס של קילומטר מהאטרקציה סביר להניח שתמצאו עצמכם בפקק אימתני שעוטף את כל דרכי הגישה מכל כיוון. נראה שתושבי תת היבשת כולה נוהרים אליו בהמוניהם. אני חושדת שאג'אי שלנו לא גילה התלהבות להתקרב לשם מסיבה זו אבל לא הייתה לו ברירה. זה מה שה-Boss lady ביקשה. בסוף החלטנו לשחרר אותו, צעדנו לבד לעבר הקופות וקבענו להיפגש לייטר.
קבר הומאיון נחשב לאב הטיפוס של הטאג' מהאל ולגרסה המוקדמת שלו, שממנו נשאבה ההשראה. זהו למעשה המוזוליאום של הקיסר המוגולי הומאיון, שנבנה במאה ה-16 (1565-1572) ביוזמת אלמנתו, הקיסרית חאג’י בגום. כיום זהו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הוא בנוי אבן חול אדומה ושיש לבן בסימטריה מושלמת. המוזוליאום נתון בתוך גנים מרובעים עם בריכות שיוצרות השתקפות ותעלות מים. בביקורינו הבריכות ותעלות המים היו ריקות.
מה רואים בפנים?
- את הקבר של הומאיון במרכז המבנה.
- קברים נוספים של בני משפחת המלוכה.
- גנים רחבים, שקטים ומטופחים.
קניון
בשלב זה של הביקור בהודו שנע בין מקדש-קבר-שוק-מקדש וחוזר חלילה ביקשנו לראות משהו מודרני, מערבי, חדש. קניון Ambience היה הדבר הנכון ברגע הנכון, אלא שבהודו כמו בהודו. מגרש החניה צר מלהכיל את הביקוש. צבא של טוק טוקים עומד הכן וצבא אחר מוריד נוסעים בין עשרות מכוניות שמנסות לעשות דרכן אל הכניסה בעזרת שוטר שמכווין את תנועת היוצאים והבאים. אבל אנחנו, בשירות ה-ווי. איי. פי שלנו, פשוט ירדנו וצעדנו בנחת אל הכניסה.
ובכן, הקניון נראה כמו כל קניון. המחירים בחנויות המותגים היו גבוהים כמו בכל מקום ועד מהרה איבדנו עניין והזעקנו את אג'אי שיבוא להחזיר אותנו הביתה.
היום הרביעי: דלהי: כנס New Delhi World Book Fair
יריד ספרים בינלאומי גדול עם יותר מ-35 מדינות משתתפות. כך נטען, אבל אני ראיתי רק הודים וזה נראה היה כמו שבוע הספר ההודי.
על כל פנים ההודים הרימו את אחד מירידי הספרים הגדולים בעולם. משום מה הם מצאו לנכון לשלב ביריד ספרים גם צבא. וכך מיד בכניסה פגשנו תצוגה של כוח האו״ם ההודי, על כליו וציודו. אחד הקצינים פנה אלינו מיוזמתו והסביר שלהודו נציגות של כוחות או״ם בעשרות מדינות, בהיותה מדינה שוחרת שלום
היום החמישי: דלהי-ג׳איפור: ארמון המים, אמבר פורט, מפעל טקסטיל, סיטי פלאס, מצםה כוכבים, ארמון הרוחות, שוק
עוזבים את דלהי בשעת בוקר מוקדמת יחסית. חמש שעות נסיעה לפנינו עד ג׳איפור. הדרך עוברת בכבישים מהירים ובאוטוסטרדות ודי משעממת. משני צידי הדרך שדות אינסופיים של חרדל או שמא היה זה קנולה. על אי התנועה שבין המסלולים להקות קופים. יש נוסעים שנוהגים לעצור ולזרוק לעברם ארגז בננות. בכניסה לג׳איפור מראות עולם שלישי של לכלוך והזנחה. שיירות פילים צועדות לקראתנו. הם חוזרים מ-אמבר פורט – שם תיירים נוהגים לרכוב עליהם במעלה חומת העיר העתיקה.
ג׳איפור נקראת The pink city בשל המבנים הצבועים בוורוד חמרה במרכז העתיק.
ג׳איפור – התרשמות כללית
ג׳איפור היא אחת הערים הכאוטיות ביותר שפגשתי בהודו. ופגשתי. צפופה, רועשת, סואנת. המרכז העתיק שלה הוא בליל של מכוניות, קטנועים, טוק טוקים ובני אדם, שכולם מנסים לפלס דרך ולחצות צומת ארבע כיווני בלי רמזורים. בלעדי אג׳אי שאחז בידינו כמו אבא וילדיו הקטנים, חסם ועצר מכוניות בידיו וגופו, ספק אם היינו יוצאים בשלום או מצליחים בכלל לנוע מנקודה לנקודה. ויחד עם זאת יש בזה משהו מסעיר ומרתק, מעניין וחווייתי שזר לא יבין זאת.
אבל לפני המרכז העתיק – לפנינו אי אלה אטרקציות תיירותיות המרוחקות כדי 11 ק״מ מכל הבלגן הזה.
ג׳איפור – The pink city
השם מגיע בעיקר מהיסטוריה מאוד ספציפית:
ב-1876 המהרג’ה סוואי רם סינג הורה לצבוע את כל העיר בצבע ורוד-טרקוטה לקראת ביקור מלכותי בריטי של נסיך ויילס. ורוד נחשב ברג׳סטן לצבע של אירוח, חום וברכה לאורחים. ב-1877 עבר חוק שמחייב לשמור על הגוון הוורוד בבניינים בעיר העתיקה. החוק עדיין נאכף כדי לשמור על הזהות ההיסטורית של העיר.
- בניינים שלמים בגווני ורוד-טרקוטה
חנויות, בתים ושערים באותו פלטת צבעים
זה המקום שבו מבינים שזה לא רק מבנה אחד – אלא קונספט עירוני שלם.
Amer Fort
מבצר אמבר או אמר, נקרא על שום צבעו הענברי עשוי מאבן חול צהובה-זהובה. זהו מבצר מהמאה ה-16 הממוקם למרגלות אגם מאוטה (Maota Lake) ומתפרש על רכס שלם של הרי Aravalli, עם שערים, ארמונות ומגדלים. מזכיר מעט את החומה הסינית.
המבצר היה ממלכת ג’איפור לפני הקמת העיר המודרנית והוא כולל את ארמון המראות (Sheesh Mahal), חצרות, וגנים מלכותיים.
העלייה למבצר הייתה היסטורית על גבי פילים, אבל היום מומלץ לעלות ברכב או ברגל.
ג’ל מהאל – ארמון המים של ג’איפור (Jal Mahal)
מהמבצר עברנו לתצפת על ארמון המים, הבנוי בסגנון רג’סטאני-מוגולי עם כיפות קטנות (“צ’אטרי”) משני הצדדים. המבנה יושב ממש בתוך אגם רגוע, Man Sagar כך שנוצר אפקט מראה במים. ברקע רכס הרי Aravalli שמקיף את ג’איפור.
הארמון נבנה במאה ה-18 כארמון נופש למלכי ג’איפור.
- יש לו 5 קומות, ורובן שקועות מתחת למים, כך שבדרך כלל רואים רק קומה אחת.
- לא ניתן להיכנס פנימה כיום; נהוג לעצור כאן לצילום, בעיקר בשעות הבוקר או השקיעה.
מפעל טקסטיל – טכניקת ה-Block Print
אג׳אי מוביל אותנו ליצרן טקסטיל מסורתי. בסככה שמחוץ למבנה עובדי המפעל רכונים על בדי כותנה ויוצרים עליהם דוגמאות באמצעות חותמות.
Block Print (או Hand Block Printing) היא אחת מטכניקות הדפסת הבדים העתיקות בעולם והיא מזוהה מאוד עם הודו, במיוחד רג’סטאן (אזור ג’איפור).
הבלוק פרינט היא שיטה שבה יוצרים דוגמה על בד באמצעות חותמות עץ מגולפות ביד, שמוטבלות בצבע ואז מוטבעות על הבד שוב ושוב.
הרעיון דומה לחותמת: מגלפים את הדוגמה בעץ, טובלים בצבע, לוחצים על הבד, חוזרים על הפעולה לאורך כל הבד.
בעל הבית מסביר לי שכל הצבעים מופקים מחומרים טבעיים בלבד, כמו צמחים ומינרלים. בטרם הספקתי להבין איפה אני הוא כבר נותן לי פיסת בד ומלמד אותי ליצור פיל בעזרת חותמות. השלב האחרון הוא טבילה בתמיסות שונות שחושפות צבעים נוספים ומקבעות אותם. עד שנצא מהחנות לאחר פרזנטציה של בדים ורכישות – פיסת הבד תתייבש ותימסר ביציאה כמזכרת.
בתום השעשוע ב״מרכז המבקרים״ צוות החנות מושיב אותנו על ספסל ומתחיל לפרוס על הריצפה עוד ועוד יריעות בדים מודפסים מולנו. מפות, מצעים, שמיכות, תיקים, פיג׳מות. עוד ועוד ועוד. מרגישה במלכודת תיירים. לוחשת לאיש שאיתי ״בוא נקנה את המפה ב-700 רופי, נצא ידי חובתנו ונעוף מפה.״ אבל האיש מתלהב ורוצה לקנות הכל הגם שאין לי מושג מה לעשות עם זה. המוכר המנוסה מציע משלוח חינם.
״מה עוד יש לכם״ אני שואלת בניסיון לברוח מהסיטואציה ובעל הבית מוביל אותי למחלקת הסארי. תוך שתי דקות הוא ליפף עליי סארי תכלת משגע ומשדל אותי לקנות אותו לצילומים מחר על רקע הטאג׳ מהאל. רק 4000 רופי. האמת שאהבתי את עצמי עם הסארי אבל כבר התחייבתי לרכוש כאן כמה פריטים לא שימושיים ואין לי צורך בעוד.
החשבון מגיע לאלף שקל. אני בשוק, רוצה לוותר על הכל ולברוח. כאן אג׳אי נכנס לפעולה ומצליח להוריד את המחיר ל-300 שקל. הוא מאיים על בעל הבית שלא יביא לו יותר תיירים. זה מן הסתם ריטואל ומשחק קבוע ביניהם. אני נכנעת. סך הכל זו גם הייתה חוויה ושאג׳אי ירוויח עוד כמה גרושים עמלה. ואני יוצאת עם עוד 3 ק״ג למזוודה.
הפסקת אוכל
אני מושכת לכיוון מסעדות יוקרה בתוך ארמונות מהסרטים ואג׳אי מושך למסעדה עממית שמדריכים נוהגים להוביל אליה תיירים. קוראים לה Green Pigeon ובדיעבד זו הייתה בחירה טובה: בופה אכול כפי יכולתך תמורת מחיר קבוע של מגוון מכובד של מנות הודיות נהדרות, כולל קינוח. היה טעים.
Jantar Mantar
Jantar Mantar הוא שמו של מכלול מצפי כוכבים אסטרונומיים עתיקים בהודו, מהמעניינים והמרשימים בעולם. האתר נבנה בתחילת המאה ה-18 על ידי המהראג’ה ג’אי סינגה שני מג’איפור, שהיה שליט, מתמטיקאי ואסטרונום נלהב. מטרתו הייתה ליצור מכשירים מדויקים למדידת תנועות גרמי השמיים, הרבה לפני הטלסקופים המודרניים.
באתר יש מבנים עצומים מאבן, שאינם אלא מכשירי מדידה בגודל בניינים, למשל:
- שעון שמש ענק ומדויק במיוחד
- מכשירים למדידת זוויות השמש, הירח והכוכבים
- כלים לחישוב ליקויי חמה וירח
- חיזוי מועדים אסטרולוגיים על פי האסטרונומיה ההודית
למה זה מיוחד כל כך? זהו אחד הניסיונות המרשימים בהיסטוריה להשתמש בארכיטקטורה כמדע מדויק. מבנים שאפשר ממש להיכנס אליהם ולמדוד איתם את השמיים.
ארמון הרוחות – Hawa Mahal, ג׳איפור
אחד הסמלים המפורסמים והמצולמים ביותר של רג׳סטאן ושל הודו כולה.
מה זה בעצם?
Hawa Mahal – “ארמון הרוחות” נבנה בשנת 1799 על ידי המהרג׳ה סוואי פראטאפ סינג, נכדו של מייסד ג׳איפור.
המבנה נראה כמו כתר ורוד ענק עם אינספור חלונות קטנים. הוא לא באמת ארמון מגורים, אלא חזית אדריכלית מיוחדת במינה. במבנה יש 953 חלונות קטנים, היוצרים אפקט של אוורור טבעי. גם בקיץ הקשה של רג׳סטאן נושבת רוח קרירה בתוך המבנה, ולכן קיבל את שמו: ארמון הרוחות.
בג׳איפור פעל עקרון ה-פורדה: נשות הארמון לא יכלו להיראות בפומבי, וה-Hawa Mahal נבנה כדי שנשות החצר יוכלו להשקיף על התהלוכות, השווקים והחיים ברחוב הראשי מבלי שאיש יראה אותן.
המבנה עשוי מאבן חול ורודה, הצבע הרשמי של ג׳איפור (“העיר הוורודה”). זהו סגנון ייחודי שמשלב: אדריכלות ראג׳פוטית והשפעות מוגוליות.
השוק – Johari Baza
השוק הזה הוא המקום להרגיש את ג׳איפור הכאוטית. הוא נמצא במרכז העתיק של העיר, קרוב לארמון הרוחות והוא מקסים באווירה האותנטית של שוק הודי מסורתי. הסמטאות צפופות, צבעוניות ותוססות וניתן למצוא כאן מכל וכל: מיני טקסטיל, כולל בטכניקת הבלוק פרינט, סארי, תכשיטים מסורתיים, נעליים, פסלי מתכת, כלי קרמיקה, תיקים בעבודת יד, צעיפים וטורבאנים ועוד ועוד.
בין לבין רואים מסעדות רחוב קטנות ומפתה לטעום את המאכלים המקומיים.
City Palace – ג׳איפור
City Palace הוא אחד האתרים המרכזיים בג׳איפור – קומפלקס של ארמונות, חצרות ומוזיאונים שנמצא ממש בלב העיר העתיקה (Pink City). זה עדיין חלקית ארמון מגורים של משפחת המלוכה המקומית.
המלון – אווירת אצולה מהמאה ה-18
מה שאני הכי אוהבת בהודו הוא שמלונות מביאים את התרבות המקומית כחלק מתוכנית הבידור המובנית.
מלון Umaid הוא מלון בוטיק בסגנון Heritage. רציתי להרגיש אורחת במלון רג׳סטני שנראה כמו ארמון עתיק מסורתי, אבל מלונות בסגנון הזה היו מרוחקים מאוד מהעיר ויקרים מאוד.
חפירה ונבירה בבוקינג הניבה את מלון Umaid Mahal שענה על כל הדרישות: מבנה מודרני שמעוצב כמו ארמון רג׳סטני מלכותי וממוקם במרכז העיר ובמחיר נוח. מילת הקסם בחיפוש: heritage style.
המלון מנוהל על ידי משפחה הקשורה למשפחת אצולה רג׳סטנית, והרעיון המרכזי שלו הוא להחזיר אורחים לאווירה של חיי אצולה מהמאה ה-18.
פנים המבנה שם דגש על אומנות יד ולכן נראות פרסקאות מצוירות ביד, גילופי אבן ועץ, תקרות מצוירות בפרחים רג׳סטניים, ריהוט עתיק/קולוניאלי, שיש כהה ורצפות אבן.
המלון משלב אלמנטים רג׳פוטיים (ארמונות רג׳סטניים) עם מוטיבים מוגוליים: קשתות, עיטורים, דוגמאות פיליגרן וקישוטים עשירים. ציורי קיר מיניאטוריים רג׳סטניים, תקרות מקושטות, מיטות אפיריון, וילונות וטקסטיל צבעוניים. הכל במטרה ליצור תחושה של ארמון חי. לא מוזיאון אלא מקום שאפשר לגור בו בנוחות מודרנית.
היום השישי: ג׳איפור-אגרה: המבצר, שוק, המלון
מצודת אגרה
מצודת אגרה (Agra Fort) היא אחד האתרים המרשימים והחשובים בהודו ששמה נקשר בסיפור טרגי ועצוב. הקיסר המוגולי שאה ג'אן (בונה הטאג' מהאל) נכלא במצודה על ידי בנו בשל מאבקי כוח. הוא הוחזק במצודה כשמונה שנים במגדל כליאה, ולפי המסורת בילה שעות רבות ביום לעבר הטאג' מהאל שבו קבורה אשתו האהובה. המרחק בין המצודה לטאג' מהאל הוא 2.5 ק"מ בלבד ויש בה ארמון שיש לבן עם נוף ישיר לטאג' מהאל.
זוהי מצודה אדירה עשויה אבן חול אדומה, שנבנתה במאה ה-16 ושימשה כארמון, מבצר ומרכז שלטון של קיסרי האימפריה המוגולית. חשבת כיום אתר מורשת עולמית של אונסק״ו.
מלון The Grand Imperial באגרה
זהו מלון היסטורי (Heritage Hotel) שנבנה בתקופת השלטון הבריטי, כבר מתחילת שנות ה-1900, והוא אחד המלונות הוותיקים ביותר הפועלים בעיר אגרה.
המבנה של המלון הוא דוגמה לשימור ארכיטקטוני מתקופת הקולוניאליזם הבריטי בהודו, עם השפעות עיצוב מהאדריכלות המקומית של אגרה. הוא בנוי מלבנים היסטוריות, כולל אלמנטים ויקטוריאניים (קשתות רחבות, תקרות גבוהות, מרפסות וגנים), שהוא משמר גם כיום בשילוב עם נוחות מודרנית.
למבנה קירות רחבים וגבוהים שנותנים מראה חזק ומסורתי. קמרונים רחבים, תקרות גבוהות ומעברים גדולים המאפיינים את הארכיטקטורה הקולוניאלית.
הפנים משמר רהיטים עתיקים, פרטי אומנות ואריגים אתניים שמחברים את האורחים לתחושת "העבר היוקרתי".
חדרי האירוח משלבים עיצוב קולוניאלי מסורתי עם נגיעות מודרניות לנוחות (למשל מיזוג, טלוויזיה, אמבטיות מודרניות).
ישנם חדרים מסוגים שונים, כולל סוויטות “Chamber of Princes” המציעות חוויה יוקרתית יותר בהשראת העבר.
בחצר המלון יש גנים פתוחים ובריכה, שמעניקים תחושת “גראנג’ היסטורי” עם מרחבים פתוחים שמאפיינים חצרות קולוניאליות.
מבנה המלון מוקף מרפסות רחבות וגינות, מה שמעצים את התחושה של מגורים בסגנון ישן עם נוף לנוף העיר העתיקה.
המלון ממוקם בלב העיר אגרה, קרוב לאטרקציות כמו Agra Fort וה-Taj Mahal, מה שמדגיש את הקשר ההיסטורי שלו עם מרכז העיר העתיקה.
היום השביעי: אגרה-דלהי: טאג׳ מהאל
טאג' מהאל – הסיפור הרומנטי של שאה ג׳האן ומומטאז מהאל
הוא היה קיסר האימפריה הגדולה בעולם. היא הייתה האישה היחידה שבאמת סמך עליה. מומטאז מהאל ליוותה את שאה ג׳האן בכל מקום, גם במסעות מלחמה.
בלידה של ילדם ה-14, בשנת 1631, היא מתה והעולם שלו השתנה.
מספרים שהוא הסתגר ימים שלמים, וכשיצא שיערו כבר האפיר. ואז הוא נתן פקודה: לבנות מבנה שלא נראה כמוהו מעולם. מבנה שיהיה יפה כמו אהבה, ושקט כמו זיכרון. לפי מסורת אחרת, רגע לפני מותה היא ביקשה ממנו לבנות לה מבנה שיבטא את אהבתו אליה.
22 שנה נבנה הטאג׳ מהאל. אלפי אמנים, שיש לבן, אבנים יקרות, סימטריה מושלמת.
אבל הסיפור לא נגמר יפה: בנו, אורנגזב, תפס את השלטון וכלא את אביו במבצר אגרה. שם, לפי האגדה, הוא הסתכל כל יום אל הטאג׳ – המקום שבו נקברה אהבת חייו.
בסוף נקבר לצידה. והטאג׳ נשאר עד היום – סמל לאהבה נצחית.
הטאג׳ מהאל הוא בעצם מבנה קבר זוגי מפואר. לא ארמון. גם היא וגם הוא קבורים שם היום.
במתחם עצמו יש גם גנים סימטריים, בריכה משקפת, מסגד ומבנים נוספים. הכל תוכנן כמכלול אחד מושלם.
מלונות מומלצים במשולש הזהב
דלהי
לינקים להזמנה ישירה בבוקינג
מלון Jaypee Vassant
מלון Radisson Hotel Delhi MG Road
ג'איפור
מלון Umaid Mahal A Heritage style Boutiqe Hotel
אגרה
The Grand Imperial Heritage Hotel
עשית לי תיאבון, הזלתי ריר
מלי, זה ממש הודו הרדקור: כאוטית, צבעונית ותוססת. ואיזה שיחוק היה לכם עם המדריך. נראה ונשמע נפלא.
היי אריאלה,
שמחה שעוררתי בך את החשק לחזור.
שלחתי לך במייל לפרטי את כל הפרטים.
הייתי בהודו לפני כמעט 20 שנה עם חוויה סבירה אבל חשבתי שמעולם לא ארצה לחזור. בשנתיים האחרונות מתחיל "לעקצץ" ועכשיו לאחר הקריאה כמעט "סגורה" על זה. שתי שאלות – באיזה חודש בשנה היית ? ויותר מהכל קישור למדריך. תודה מראש
מלי יקרה
תודה רבה על הפוסט המפורט
אפשר בבקשה פרטי התקשרות למדריך?
תודה רבה
תודה לך, שלחתי
איזה טיול כייפי! הודו חלום שלי כבר שנים. הכי חשוב זה לכתוב איך מגיעים לאג'אי. עוד שאלה. מבחינת הגיינה. החשש הכי גדול שלי בהודו הוא מכאבי הבטן.
איך אכלת את כל האוכל המקומי? לא סבלת אחר כך?
תודה אוסנת. זו לא פעם ראשונה בהודו. או שהקיבה שלנו חזקה או שזה לא כמו שמפחידים. בכל אופן הפעם היינו עם המדריך והוא ידע להנחות איפה אפשר לאכול. שולחת לך בפרטי את המדריך.
וואו מלי, פעם שלישית בהודו! אני נרתעת מביקור בה אבל הפוסט שלך עושה חשק. המסלול שלך נראה מצויין – לגמרי לטייל בעיקבותיך.
שמחה שמצליחה להפריך מעט את הרתיעה. תודה ינינה.
מלי היקרה
קראתי בשקיקה וכלּ מילה את הכתבה המהממת שלך. בתנו ורד טיילה 4 חודשים בהודו. והמקומות שביקרה שם הציתו את דמיוני. כעת כשפגשתי אותם בטיולך עשה לי חשק לנסות את הודו עם המדריך שלך. גם אני שואלת מתי מזג האויר הכי קריר. כי אנו סובלים מחום ןלחות. האם הוא עודה טיולים ארוכים יותר?
הסראי שמדדת היה כה הולם אותך – קנית אותו לבסוף?
העושר של הצבעים והמבנים מטריף.
רחל יקרה,
המדריך שלנו בהחלט עושה טיולים ארוכים יותר. יכול להגיע מדלהי דרך משולש הזהב עד צפון הודו – ששם הבית שלו.
לא רכשתי את הסארי אבל רכשתי דברים לא שימושיים אחרים.
לכל אזור בהודו עונת קרירות אחרת. לצפון זה מאפריל.
שמחה שנהנית. תודה.