בדרך לפגישה עם הרבי שמכיר מישהו שמכיר מישהו, עצרנו בדואומו של מילאנו. במבט לאחור אפשר להגיד שפה נזרע זרע הפורענות, אלא שדבר לא יכול היה להעיד על כך. הדואומו היה מפוצץ כמו שהדומו יודע להיות מפוצץ, הג׳לטי היה אלוהי כמו שרק גלידה באיטליה יכולה להיות אלוהית, התחבורה הציבורית מעולה כמו שרק תחבורה ציבורית באירופה יכולה להיות מעולה וגוגל מאפס היה נווטן אמין כמו שרק עוד מוצר של גוגל יכול להיות.

מנגד היו הוראות הניווט של הרבי. הרבי אמר לרדת בתחנת המטרו Gambara ומשם, לשיטתו, זה עניין של שתי דקות הליכה.

אני, שאיני נוהגת להסתמך על הלכות רבנים, התייעצתי עם גוגל מאפס, וזה הציע אוטובוס ותחנת מטרו שאמנם אינה גמברה, אבל מרחק ההליכה אל היעד הוא שתי דקות.

הואיל ובחו״ל אני בתפקיד המנווטת הבלעדית, הנחתי שלא נותר לנו אלא לתור אחר תחנת האוטובוס ולהתחיל להתגלגל אל היעד. אלא שכאן חיכתה לי הפתעה: האיש שהלך אחריי עד כה בעיניים עצומות, הרים ראש והתחיל התקוממות עממית. הוא מרד בסמכותו של גוגל מאפס וסירב לקבל את הנחיותיו. ״הרבי אמר,״ אמר, ובפעם הראשונה ב-40 ומשהו שנות נישואינו אני נוכחת בפלצות שהאיש מבכר סמכות רבנית על פני המדעית. ״אני בטוח,״ קבע, ״שיש דרך להגיע רק עם המטרו, בלי להחליף אמצעי תחבורה, כמו שהרבי אמר.״ כך אמר האיש וחישב לפתוח בשביתה איטלקית עד שאיענה לדרישתו.

מאיפה זה נפל עליי, יא רבי, אני חושבת לעצמי. האיש הזה כפוי טובה על כל מאות הנסיעות שהולכתי אותו ברחבי אירופה ואסיה, כפוי טובה על הפעמים שבהם הוצאתי כף יד חשופה לטמפרטורה של מינוס אחד כדי לעקוב אחר הסטריט ויו, כי גם כפפות הטאץ׳ של דקטלון לא היו רגישות דיין ברגע האמת, האיש הזה כפוי טובה לעובדה שאפשרתי לסוללת הטלפון שלי לנזול למען שנינו בעוד הוא מתעדכן בחדשות מהארץ ומתלוצץ עם מכריו, שעה שידוע לכל שאין דבר יותר חשוב בחו״ל מסוללה מלאה.

אלא שבאותה נקודת זמן לא עמד לי כוחי. היינו אחרי טיסת לילה, מד הצעדים הראה כבר 15k, והעייפות גרמה לי להיכנע. האיש לעומת זאת דווקא נראה מלא עזוז נוכח השליטה שהושבה לחייו, חש עצמו רבין לא פחות, בקטע של ״אני אקבע, אני אוביל, אני אנווט,״ והתנפל בחדווה על משימת הניווט בשיטת שנות השמונים, קרי שאל את האיטלקי המקומי המצוי. הקורבן היה סבא חביב ומשופם שיצא מהגבינה של גד, ושאישר בשמחה שמגיעים לגמברה. סי סי גמברה, אמר האיטלקי והצביע על הצג שבקרונית המטרו. רק החלפה קטנה, תרדו, תחליפו, תעלו ותגיעו. האיש סינן לעברי חיוך ניצחון קטן ואני כבר חישבתי מה יהיה טעמו של הכובע. ירדנו, החלפנו, עלינו וירדנו ב…גמברה. אכן גמברה, אבל איפה הרבי, איפה בית חבד ואיפה אנחנו? העולם מחוץ לגמברה הוא סמטה חשוכה בשכונה שוממה אי שם ברובע אפל ולא נוצץ במילאנו.

״איפה אני?״ שאלתי את ידידי הנאמן גוגל מאפס, ״איפה בית החב״ד הזה, דקה מגמברה.״

״15 דקות הליכה,״ אמר ומתח קו של נקודות כחולות אל היעד. 900 מטר!

יש רגעים שאני מוקירה את העובדה שאנחנו לא ידוענים ומפורסמים, וזה היה הרגע הזה, שבו ידעתי שאוכל לצרוח במלוא הסקאלה ולא אמצא את עצמי בוואלה סלבס או גיא פינס. ״שומע?״ צרחתי אל תוך אנונימיותי, ״פעם אחרונה! פעם אח-רו-נה שאתה מערער על אלוהי הגוגל ובוחר באלוהים אחרים על פניו."