טוב למות בעד אוכל רחוב הודי


סימי, המארחת שלנו בכפר הקטן שבלב הג'ונגל הסמוך למונאר, מקדמת את פנינו בשובנו ושואלת אם גם הערב נצטרף אליהם לארוחה.

"תודה, אך אנו לא רעבים, אכלנו בעיר," אני משקרת באי נוחות לאישה החביבה והעדינה הזו ובטוחה שהאף ההודי שלה מריח את התרמיל העמוס שלנו במיני מינים של מטוגנים שאנו זוממים לאכול בחדר, מתחת לאפה ומבלי שתדע, במקום ארוחת הערב הטרייה, הבריאה, המזינה והטעימה שלה. אולי בגלל שעל ראש הגנב בוערת הסאמוסה, נדמה לי שסימי מביטה בי בספקנות, ואני חוששת שהריחות העולים מהתרמיל מסגירים אותנו. "אני בחופש," אני מנסה להצטדק בפני עצמי, ומהו חופש אמיתי אם לא שחרור מכבלי העולם האמיתי, על איסוריו ואסוריו, מגבלותיו וגבולותיו? האם טסתי עד כאן כדי להמשיך לנקר חסה ולפלות את האגוזים מתוך הסלט או כדי לדפוק חשבון לסימי?!

דרום הודו

סימי וסנג'ו וילדיהם – צילום פרידה

שעה קלה קודם לכן, ברחוב הראשי של מונאר, עצרנו מול דוכן המטוגנים והצטיידנו מכל הבא אל סיר הטיגון השחור והמפויח, עם השמן המחומצן שצועק סלמונלה  – במקרה הטוב – ודיזנטריה – במקרה הפחות טוב, אבל למי אכפת. זה נראה כל כך ט-עים. תחושה קלה של חטא וחוסר אחריות מלווה אותי שעה שאני פורסת את ארוחת הערב שלנו על השולחן בחדר. מילא ההתעללות בגוף שלנו, אבל מה אשמים הילדים החמודים שלי שהשארתי בבית? למה להפוך אותם ליתומים על מזבח גרגרנותי? אני מחליטה לצלם את המנות ושולחת לקבוצת המשפחה ווטספ בזו הלשון: "זה מה שאנו עומדים לאכול בקרוב. אם לא תשמעו מאיתנו מחר בבוקר, תפעילו את הרשויות, תפנו לשגרירות, יש לנו ביטוח להטסת גופה." הילדים אפילו לא טורחים להגיב. הם כבר היו בהודו וכבר ראו הכל ואכלו הכל וההודעה הזו מתקבלת על ידם כלא יותר מבדיחה טרחנית ולא מצחיקה.

קארלה, הודו, מונאר

אוכל רחוב. מיני מינים של מטוגנים. מונאר, קארלה, הודו

אוכל רחוב, קארלה

אוכל רחוב במונאר – קארלה- דרום הודו

אוכל רחוב, דרום הודו

סיר שמן מפויח, אבל למי אכפת

בינתיים, בחוץ, מתגבשת לה אווירת סוף עולם, בהלימה מוחלטת לאקט ההתאבדות המתקרב: סופת רעמים וברקים – וכחצי שעה אחריה – גשם-מונסון שמכה על האדמה ברעש כזה שאנו לא שומעים את עצמנו מדברים. פלג הנחל הקטן שעובר מתחת לחלוננו כבר עולה על גדותיו, והקופים, שמדי פעם קרעו את השקט, שותקים ודוממים במחסה שמצאו. אם כבר למות, אז ככה: במרפסת של סימי וסנג'ו, מול הג'ונגל, עם שחיתות של מטוגנים.

דרום הודו קארלה

נוף נפלא לסיום החיים

דרום הודו, קארלה

הפלג שמתחת לחלוננו, רגע לפני שעלה על גדותיו

בפנים, בתוך החדר, ב-home stay המפנק של סימי וסנג'ו, מתגבשת לה אווירת "חדר בשוויץ שאליו נוסעים כדי למות בכבוד". במקום כוס רעל אני אוחזת בכדור מטוגן ממולא בתערובת כלשהי ולא מזוהה. ביס. עוד ביס. ועוד ביס. ביס ב-סאמוסה וביס ב-ראווה ואדה וחוזר לסאמוסה ושוב ראווה. טעמים נפלאים: אניס ושומר, כוסברה וכמון, קוקוס, תפוחי אדמה ואפונה, עלי קארי טריים ובצל מטוגן, לכל אחד שם משלו: ואדה מסאלה, מדו מסאלה, אלו בונדה, מדו ואדה, ראווה ואדה וסאמוסה גם. משהו מוכר לפחות. מה כבר יכול לקרות לי מסאמוסה?

דרום הו'ו

HomeStay – המשפחה מתגוררת למטה, ואנחנו למעלה. אפסטיירס-דאונסטיירס

דרום הודו

ג'ינו, הנהג שלנו, מאוורר את המכונית

די מהר התמלאנו בתחושת קבס קלה, סימן ראשון למוות המתקרב. אולי היו אלה המטוגנים שאיננו מורגלים לאכול בכמויות כאלה ואולי היו אלה רגשות האשמה כלפי סימי, כלפי שומרי משקל. על כן, כדי לדלל את תרעלת הטיגון, הוחלט לקנח באשכול הענבים השחורים שקנינו בשוק של מונאר. משהו טבעי, משהו בריא, משהו שישטוף את כל הרדיקאלים החופשיים שתקענו.

דרום הודו

ענבים שחורים מהשוק במונאר

מה שיפה וראוי לשבח הוא שרגע לפני שאני קורסת אל מותי – כאילו זה כבר משנה משהו – באקט אחרון של שפיות ואחריות, אני מקפידה לשטוף את הענבים במים מינרלים. אם אשרוד את המטוגנים, למה ליפול עם הענבים? לא חראם עלינו?

הישארו מעודכנים עם המשך ההרפתקאות הקולינריות והלא קולינריות. הירשמו חינם לבלוג והפוסט הבא יגיע ישר למייל שלכם

התגובות שלכם בפייסבוק