צימר רומנטי בכרם
על טיול שלא היה ועל צימר שכמעט ולא היה
מערכה ראשונה: היינץ:
המפגש הראשון שלנו עם היינץ התחיל ברגל שמאל. היינץ הוא הבעלים של יקב מטלר ושל שתי סוויטות מתוקות הנטועות בתוך הכרם שלו בעמק האלה. ואילו אני – הבעלים הרשמי של אחת מהן לאחר ששכרתי אותה כדין באמצעות תיווך בוקינג – לאחר שהפקדתי את כל הביטחונות והערבויות כנדרש.
״מי אישר לך להיכנס?״ נהם לעברי היינץ כשהבחין בי מתבוננת בו ממרומי המרפסת שלי. כשאני אומרת ״המרפסת שלי״ אני מתכוונת לזו שערגתי אליה, זו עם הערסל ואמבטיית החוץ וזו עם השזלונגים המשקיפה על הכרם שמתחתיה. זו המרפסת שגרמה לי ללחוץ על כפתור ה"הזמן".
בתשובה רק צחקקתי לעברו של היינץ, שנראה היה לי כי רק חומד לצון הוא ושזו דרכו המיוחדת של ההומור השוויצרי שלו לומר לי ברוכים הבאים. לאחריה, כך הנחתי, כל אחד מאיתנו ימשיך בעיסוקיו. הוא ימשיך לכסח את הדשא שלו ואני אתנדנד לי בערסל מול הנוף.
אבל היינץ היה רציני. ארשת פניו הכעוסה לא הותירה מקום לספק והיא מחקה באחת את הצחקוק שלי שהתברר לי פתאום כאווילי. הבנתי שהיינץ באמת דורש תשובה.
״מי הרשה??״ שאלתי, ״אתה! אתה הוא זה ששלחת לי מייל הבוקר עם הוראות ניווט מדויקות למושב והנחיות איך להגיע לחדר. ״המפתח בדלת״ היה כתוב במייל,״ הטחתי בהיינץ את שורת המחץ שמלמדת כי המארח אינו חותר למגע והוא מעדיף שאכנס לסוויטה בלי שאטריד את מנוחתו.
צמד המילים האלה ״המפתח בדלת״ היה בדיוק הדבר ששבה את ליבי. הם הזכירו לי מארחים מארצות רחוקות שכתבו לנו שהמפתח תלוי בכניסה ואתם בחדר 3, או אחרים שנתנו את הקוד לאינטרקום כדי שנוכל להיכנס כשהם בעבודה או כבר ישנים, שסמכו ובטחו באורחים שלהם בביטחון מוחלט.
ברם! במקום שההסבר הזה יניח את דעתו של היינץ וירכך את ארשת פניו הכעוסה והוא יאמר ״איזה טמבל אני, נכון נכון, סליחה…״ הוא שאל אותי ״איך קוראים לך״. כאילו שאני איזה אלמונית, עוברת אורח אקראית ולא אורחת קרואה שמצפים לה וששמה מופיע ברשומות.
כאן הוא כבר שבר אותי סופית. איך קוראים לי?! איפה ה-״דיר מלי אברמוביץ״ מהמייל בבוקר, איפה מילות הכיבושין שישמחו לארח אותנו ואיפה אנחנו עכשיו – על סף פיצוץ! איך הדרדרנו ככה?
היינץ מיהר להתקשר לאשתו לאה וסיפר לה שאחת מלי אברמוביץ טוענת לבעלות על סוויטת נוף הגפנים ואף פלשה אליה. מה אומר לכם… הגירוש מגן עדן היה קצר ואכזרי. מאיגרא רמה בקומה שתיים מול הכרם לבירה עמיקתא. לאה אמרה להיינץ "תגיד להם לרדת למטה ומיד! עם כל הבילונגינגס שלהם!" שלחלקם כבר הספקתי למצוא מיקום נאה וחלקם האחר עוד צף בחלל. לאה טענה שלא הבנתי נכון, אני טענתי שאני יודעת מה הזמנתי וזה נגמר בשילוחנו מובסים לסוויטת הבוסתן אשר נמצאת בקומת הקרקע וכשמה כן היא – מוקפת בוסתן. הרגשתי קצת כמו בסצנה מהסדרה "הלוטוס הלבן" שבה מנהל הריזורט מחרטט את הזוג הצעיר בירח הדבש כי לא הזמין את סוויטת ירח הדבש.
על כל פנים, היינץ נראה מרוצה מסיומה של התקרית לשביעות רצונה של לאה, וכטוב ליבו ביין הזמין אותנו איש היין לקברנה ורוזה תחת גפנו ופרגולתו – און דה האוס כפיצוי.
לאחר שסרקתי את הפסיליטיז של הנדל״ן החדש ופיזרתי את הכבודה, החלטנו לשים את הכעסים ומשקעי העבר מאחורינו ונענינו להזמנתו של היינץ. היינץ מצידו שמח לקצת חברה כשלאה מחוץ למושב והתמסר למבול השאלות הסקרניות שלנו. היין נמזג, השמש התחילה לשקוע ולצבוע את האופק בכתום ואלמלא השריפה המשתוללת ביערות הרי יהודה ומטוסי הכיבוי שחגו מעלינו יכולנו להרגיש קצת חופש והתנתקות מהבלי היום יום. היינץ הפליג אל ילדותו בשוויץ, לעלייה לישראל ולחיים בנואייבה עד לפינוי, למעבר לחיים בקיבוץ, להיכרות עם לאה ולבית המעוצב מהז׳ורנל שבנו בהוד השרון, שלוש הבנות, העסק התובעני שהקים והחיפוש אחר הדבר הבא שלהם שהביא אותם בסופו של דבר למושב עולים נידח בשם עגור.
שאלה גררה סיפור וסיפור גרר שאלה ותוך כדי שיחת הרעים הזו תהיתי ביני לביני כמה פעמים כבר עשה זאת עם אורחים אחרים והאם זהו בכלל צורך של המארח או שזה חלק מחבילת הבידור של המקום. כך או כך התוודענו להיינץ רב הפעלים וגילינו שאינו המרשע מהענק וגנו אלא איש חביב וחרוץ שקנה משק עזוב שורץ נחשים ארסיים ועקרבים והפך אותו במו ידיו לנחלה, לבית למשפחתו, לגן פורח ומרהיב ולעסק משגשג.
לאחר שתי כוסות יין וכשאנו מצוידים בפרטים אינטימיים זה מחייו של זה, נאלץ היינץ לפרוש ליקב שלו ולבלנדים שתוססים בחביות ופולטים אדי co2 לערבוב של ערב. נפרדנו כידידים כמו שרק מי שמצוידים בפרטים אינטימיים של זה מחייו של זה יכולים להיפרד, תוך הבטחה להיפגש מחר באותו מקום בשעת ארוחת הבוקר.
מערכה שנייה: לאה:
את לאה פגשנו בבוקר. לאה היא אמנית, היא ציירת וקדרית וגם המעצבת של שתי הסוויטות. היא גם גננת עבר וגבנית של לבנה ורוקחת ריבות ומטבלים בהווה, שכולם מוגשים לארוחת הבוקר הנהדרת המוגשת בגן. היא כבר הספיקה לפרוס עבורנו מפה משובצת מול ספוט חביב מול הכרם, לחלוט את האספרסו ולחמם את כיכר הלחם שהוגש חם ומתפצפץ מהתנור.
כבר אכלתי ארוחות בוקר מרגשות יותר שגם נתנו תמורה הולמת יותר ל-80 שקל לסועד, ובכל זאת אני ממליצה לקחת אותה כי יש כאן חוויית אירוח לבבית, אישית ומכניסת אורחים. למען האמת, אין גם אפשרויות אחרות במרחק סביר. ארוחת הבוקר אמנם סטנדרטית אבל הגן הפסטורלי, נוף הכרם ואוויר הבוקר של הרי יהודה מפצים משהו.
מערכה שלישית: הסוויטות:
שתי סוויטות מתוקות במתחם, שהן תאומות לא זהות. צילי וגילי. מי משתיהן יפה יותר?
לאחר שראיתי את שתיהן אומר שאין על כך תשובה אחת. סוויטת הבוסתן מעוצבת בסגנון עדכני יותר מאחותה, היא כוללת ז׳קוזי ומרפסת אינטימית עם אמבטיית חוץ. היא מוקפת עצים וצמחייה, מרוחקת מעט מהבית המרכזי ויש שיראו בכך יתרון של פרטיות, שקט ואינטימיות.
סוויטת נוף גפנים בנויה מעל בית המארחים. העיצוב מיושן מעט אבל ביתי ונעים. יתרונה הגדול בדלתות שנפתחות לרווחה אל מרפסת עצומה המשקיפה על הכרם והנוף הפתוח.
לעניות דעתי, אם אתם מגיעים לכאן, אין זה משנה כלל: תגיעו עבור הכרם והיקב, טעימות של גבינות ויין, עבור כל המתחם המטופח והגן היפהפה, עבור חוויית האירוח והאנשים מעוררי ההשראה שאחראים לכל זה.
מערכה רביעית: היינץ ולאה מטלר:
כשחיפשתי מקום לינה במטה יהודה ידעתי שאני מחפשת מקום שהוא יותר מצימר מעוצב ומפנק. חיפשתי מקום עם סיפור, שיש מאחוריו אנשים מעניינים, שהם מארחים לבביים, שיוצרים חוויית אירוח משפחתית, חמה ולא מנוכרת. היינץ ולאה הם בדיוק כאלה. שני אנשים חרוצים, בעלי אומץ וחזון, שעזבו חיים נוחים עבור האתגר, עבור הביטוי העצמי האישי שלהם. עבור יצירת היש מהאין. לא היה להם קל. היו משברים ונפילות. היו שאלות וספקות אם בחרו נכון. הם עדיין עובדים קשה ועדיין מתרגשים בכל פעם מחדש כשמחמיאים להם, כשאורחים עוזבים מתלהבים ומרוצים.
התחלנו אמנם בשמאל אבל נפרדנו בימין וכדי למנוע עי הבנות מביכות כאלה בעתיד לאה הבטיחה שמעתה ואילך כל אורח יקבל טלפון מקדים שיוודא כי הבין אם הזמין את צילי או את גילי.
אזור היין "יהודה"
הרישום של אזור היין על הבקבוקים מותר רק אם 85 אחוז לפחות מהענבים שמהם מיוצר היין - מקורם באזור זה והייצור עצמו מבוצע בגבולות האזור. אזור היין יהודה הינו אזור היין הרשמי הראשון בישראל. כינוי המקור הישראלי הראשון והיחיד שניתן עד עתה היה לתפוזי JAFFA ב-1968.
מערכה אחרונה: הטיול:
הגענו לעגור כדי לחוות את מטה יהודה כאזור היין של ישראל. השילוב של כרם, יקב וצימר היה מושלם.
על אף שהתכוונתי להפוך את מקום הלינה למרכז הטיול ולנצל את הצימר היפה למנוחה בעיקר, הייתה לי גם כוונה לטייל בעוד כמה מקומות בדרך. כשמדובר באמצע אוגוסט עם עומס חום כבד לעונה האפשרות הייתה מנזרים, שיש מהם רבים ויפים במטה יהודה. בתוכנית היו מנזר לטרון, מנזר יוחנן במדבר ומנזר בית ג׳מאל. בכל שלושת המנזרים הגענו לפאתי השער הנעול ואל מחוץ לשעות הביקור. נזירים, כך אני מסיקה, מוכנים להתנזר מהרבה הנאות בחיים, אבל לא מהנאת הסיאסייטה והשנץ היומיים. יש שיפרשו מעמל יומם כבר בצהרי היום (יוחנן במדבר) ויש שייקחו מנוחה של כמה שעות טובות (לטרון ובית ג׳מאל) ויש כמוני, נזירת שנץ של סופי שבוע בלבד.
אל מנזר בית ג'מאל התוודעתי בזכות הבלוג הנפלא של ניני אטלס, חמושה בעדשה, שכותבת עליו ועל שניים נוספים במטה יהודה. עד שאגיע בעצמי שוב לאזור, ניתן לקרוא בינתיים כאן: טיול בין שלושה מנזרים במטה יהודה >
מלי את מפליאה לספר. נהניתי מכל רגע לקרוא על הטיול שכמעט היה. קשה פה באוגוסט , מסכימה 😍
תודה רבה איריס! אכן קשה והניסיונות להיות יצירתיים בחופשה הופכים קשה באוגוסט ובכלל
לא יודע. אני בהחלט רואה את עצמי עושה אחורה פנה ומסתלק, עם תגובה תואמת בבוקינג. כוס יין ואפילו בקבוק, לא היו מהווים פיצוי מספק מבחינתי. וגם ארוחת הבוקר היקרה לא נראית בעלת תמורה מספקת למחיר. לא פשוטים הם חייו של בעל צימר אבל אם בעל הבית לא יודע איך לנהוג באורחיו, שלא יארח.
אני לא אגיע בוודאות.
תודה על האזהרה!
אריק, אתה לגמרי צודק. האינסטינקט הראשוני היה לשבור את הכלים. אבל אז הייתי מפסידה את כל כספי. ברירת המחדל הייתה ליהנות ממה שיש ובסך הכל הייתה חוויה טובה.
אל מלגת הצימרים מלי! איך שאת יודעת להפוך כל אחד לחברים שלך. אני מודה שלאור הכרותי עם השווימרים והסיפור הסה שלך – אני חוששת קצת להגיע לצימר 🙂
מזל שאת תמימת דעים עם אריק😂