לופ ויטנאם – שלושה ימים בין נופים ושבטים על גבול סין

בשעה זו של בוקר, דקות אחדות לקראת הנסיעה, אני מרגישה שאפילו עם הג׳יפ אני שמה את נפשי בכפי ויוצאת לסוג של הרפתקה, בלי לדעת איפה ומה אוכל בשלושת הימים הבאים, איפה אשן ובאילו תנאים.

בעוד כמה דקות נפגוש את שני הוויטנאמים שאמורים לקחת אותנו ללופ, והרהורי כפירה מזדחלים אל ירכתי המוח; איך עוזבים את סאפה הבטוחה, הידועה, המוכרת והכה מתוירת לטובת חבל ארץ פראי, בתולי ונעדר תשתיות מערביות? איך עוברים מהריזורט המפנק אל דרכי העפר, אל אזורים שכוחי אל, אל לינה בתנאים לא תנאים, אל נסיעה בדרכים מפותלות בהרים על פי תהומות.

״ומה אם שני הוויטנאמים האלה ישדדו אותנו ויברחו ויעזבו אותנו לנפשנו אי שם בגבול סין?״ אני מבטאת בקול רם את מה שלשנינו עבר בראש. ״מה אני בכלל יודעת עליהם?״ מה חשבתי לעצמי כשסגרתי איתם במקום ללכת אחר המלצות התרמילאים ולהזמין לופ אצל הפי, או מיסטר האנג, או ביבי או טין, או פנג. למה לא להיות כמו כולם למה?? למה בחרתי בטום שיש עליו שתיים וחצי המלצות – חמות ולוהטות אמנם  – אך עדיין שתיים וחצי. הלוואי שהם יבריזו לנו כפי ששמעתי בכמה מקרים. אבל כבר מאוחר מדי. טום המדריך וזום הנהג כבר ממתינים לנו בפתח המלון יחד עם ג׳יפ השברולט הדנדש שלהם.

טום, כך מתברר, עדיין לא בן 19 ומנהל עסקים מגיל 15, במקביל ללימודיו בתיכון. בעוד חבריו חלמו או נרדמו בשיעורי האנגלית הוא הבין את הפוטנציאל שברכישת השפה. זום, בן 40, נשוי ואב לשניים, לבוש מכנסיים וחולצה מחויטים ולרגליו נעלי עור מבריקות – נראה יותר כמו פקיד בנק. יש לו פנים מלאות, טובות וחביבות, הוא נראה חננה מושלם, כולו נימוסים והשתחוויות וזה מתחיל להיראות מרגיע.

בשל פער הגילים בינינו טום מחליט לקרוא לנו ima ו-aba. בעברית. אוצר המילים שלו כולל גם את סבבה, יאללה וביג בלגאן. ככה זה כשהרוב המכריע של לקוחות הלופ (אצל כל המדריכים) הם ישראלים. לטום כאמור, יש אנגלית לא רעה – אם מסתגלים למבטא הוויטנאמי שחותך סיומות של מילים. כך למשל – מסה זה מסאז׳, ריי זה רייס – אורז, האו זה האוס – בית, רואו זה רוק – סלע, טאק זה טאקס – מסים וכך הלאה.

זום לא יודע אף מילה חוץ מפיקצ׳ר. פיקצ׳ר היא מילה חשובה כי לאורך 350 ק״מ של הלופ יש עשרות נקודות עצירה לפיקצ׳ר ועוד מאות הזדמנויות לפיקצ׳רס של נופים, חיות, עדרים, ילדים, תינוקות, קשישים, של בני השבטים ובגדיהם הצבעוניים, כשהם נושאים משאות, קוצרים אורז, ומה לא. למעשה, הדבר הטוב ביותר מבחינת צילום היה להצמיד גו פרו למצח ולא להפסיק לצלם אף לא רגע אחד.